1.
גדודים של עיתונאים ומפיקים, של עורכים וצלמים, יכולים לנוח. סיימנו. אלפי ניצולי שואה שיתפו את סיפורם, משפחות שכולות רבות סיפרו על יקיריהן ועל המסר שהותירו, וההישגים של המדינה סוקרו וסופרו. נקסט. אפשר לחזור לשגרה. מתי בפעם הבאה נשמע שורדת שואה כמו אווה ארבן עומדת ביד ושם ואומרת: "גם אם אדע שמחר ייגמר העולם – אשתול היום עץ בארץ ישראל"? מתי בפעם הבאה נראה את שורד השבי אלי שרעבי עומד על אדמת אושוויץ ואומר: "זה שאנחנו כאן זה ניצחון הרוח היהודית. העם היהודי יתקיים לנצח נצחים"? מצטערים, חכו לשנה הבאה.
אולי זו טעות? אולי את פס הקול הזה צריך לפזר על פני השנה כולה? לקבל אותו במנות קטנות, 365 ימים בשנה. אנחנו לא שומעים מספיק את הגילים האלה, את המבטאים האלה, ובעיקר את הרוח הזו. בינתיים, נסו לשמור לעצמכם קצת מנות של גיבורים כאלה בצד, לימים מאתגרים ומבלבלים.
2.
כתבתי כאן בשבוע שעבר על כך שיש 1,800 נשמות קדושות שם למעלה, שמשפיעות על חיינו כאן. הנה עוד דוגמה. רוחמה הרשקוביץ, אמו של יוסי הרשקוביץ, מנהל בית הספר הירושלמי הנערץ שנפל בקרב בעזה, פנתה אליי השבוע עם עוד סיפור. בין יום השואה ליום הזיכרון, היא קיבלה השבוע את ההודעה הבאה:
"רוחמה", כתבה לה חברה, "רציתי לשתף אותך בחוויה שעברנו אתמול. יעקב בעלך העביר 'זיכרון בסלון' על ההורים שלו, ניצולי השואה. היו שם אנשים מכל הסוגים שבעם ישראל. היה מרגש מאוד. יעקב סיפר על מסירות הנפש והאמונה של אמא שלו, שוויתרה על הקפה הדלוח בלילה כדי להשתמש בנוזל הזה לנטילת ידיים בבוקר. כל המצגת המרשימה שיעקב הראה הייתה מעשה ידיו של יוסי הי"ד, שחקר את השואה והיה קשור מאוד לסבתא חיה ע"ה.
בסוף הערב יעקב הראה את הכתובה של ההורים שלו, שזכו להינצל ולהתחתן ולעלות לארץ. הוא הראה איך לזוג הזה ששמר על זהותו במסירות נפש, נולדו בסך הכול 254 צאצאים, בהם 43 חמישים. לאחר סיום הערב פנתה אליו צעירה בקהל ואמרה לו: 'אני מתחתנת בעוד חודש ולא רציתי בשום אופן להתחתן כדת משה וישראל. אבל עכשיו, כשסיפרת על אמא שלך ועל כל מה שעברה, אני משנה את דעתי ואתחתן ככה, עם כתובה'.
אמה של הצעירה אמרה ליעקב: 'כבר כמה חודשים אני מתמודדת עם הנושא בבית, וזה מכאיב לי מאוד. ואתה תוך שעה וחצי פתרת את הנושא'."
רוחמה סיכמה: "אמא של יעקב ז"ל נפטרה. הבן שלנו נפל. ועכשיו עוד זוג יקים בית יהודי בעולם הזה, בזכותם".
3.
בואו נדבר קצת על עצמאות. לא לאומית, אישית. נערה עצרה אותי השבוע לסלפי, כשעצרתי בתחנת הדלק בלטרון. אני רגילה לכך שבני נוער מכווצים את הפרצוף כשהם מצטלמים, ממש מעווים את פניהם. זה נובע מחוסר ביטחון עצמי, מעידן של דימוי גוף בעייתי, מחוסר יכולת לאהוב את עצמם ואת פרצופם ואת חיוכם, סתם ככה.
אבל הנערה חידשה לי: היא החזיקה את המכשיר, אני הייתי במרכז התמונה, והיא – רק פס צר בצד התמונה. זזתי קצת, אבל היא בשום פנים ואופן לא הסכימה להיכנס לתוך הפריים. על מסך הסלולרי שלה ראו את האוזן שלה, וקצת מהלחי ומהעין. זהו. היה לי ברור שהיא מתביישת בעצמה, בעצם נוכחותה המלאה בתמונה כזו. היה לי ברור שזה לא סיפור אישי שלה, זה אתגר של התקופה הזאת.
בשבת האחרונה צוין יום פטירתה של המשוררת המופלאה זלדה. דוד צבי הילמן היה נער צעיר, קרוב משפחה שלה, שזכה לקבל ממנה מכתבים אישיים. הרבה לפני עידן הסלפי והפילטר וסרטוני טיקטוק, היא כותבת לו על עצמאות אמיתית. אם הייתי מוצאת את הנערה הזו, הייתי מקריאה לה:
"הן נוצרת בשביל להעניק אושר ובשביל לקבל אהבה קדושה כשרה", כותבת זלדה לנער, לקראת בר־המצווה שלו. "ריבונו של עולם, שרק לא תטעה, בגלל תנאים חיצוניים, ותחשוב אחרת על עצמך.
פעמים אני חושבת שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה להביט על עצמו 'בעיני השכנים' ולא בעיני האין סוף). ואין בזה ענווה כלל – כי אם רפיון ובריחה מבניין החיים, שהוא כמדומני אחד מיסודות היהדות. אהוב את האלוקי שבך ואת כישרונותיך שהם טיפה ממקור הנצח. אני מאמינה בכוחותיך ובעתידך".
4.
עדכון דופק, לסיום:
- פרשת השבוע היא בעצם פרשות השבוע. בשבת קוראים שתי פרשות, "תזריע" ו"מצורע", בספר ויקרא. מופיעות בהן שתי מצוות מעשיות שאנחנו מכירים עד היום – ברית מילה וטבילה במקווה.
- אבל רוב הפרשות עוסקות השבוע בתחום שלא קיים היום – הצרעת. מדובר בנגע, במחלה שמופיעה על העור, כעונש על לשון הרע, על דיבור פסול ואסור. זו לא מחלה ביולוגית אלא ליקוי מוסרי, שהיה לו ביטוי חיצוני על גוף האדם.
- המצורע עובר תהליך של התבודדות, כדי לחשוב על מעשיו ולתקן, ואז חוזר אל החברה אחרי תשובה. בעידן של שיימינג, רשתות חברתיות ויד קלה על המקלדת, הפרשנויות של חכמינו על תחום הצרעת ועל כוח הדיבור רלוונטיות במיוחד.
- אנחנו בשבוע השלישי של ספירת העומר, לקראת חג השבועות, והשבוע התחיל חודש אייר. אגב, התאריך המקורי של הקמת המדינה, ה' באייר, יחול בשבת.
חודש טוב ושבת שלום.
הסטטוס היהודי:
"מספרים ששנים ספורות לפני הצהרת בלפור שאל חבר בית הלורדים בבריטניה את חיים ויצמן: מדוע אתם מתעקשים על ישראל, כשיש מדינות לא־מפותחות רבות, שבהן אתם יכולים להתיישב בנוחות רבה יותר? ענה ויצמן: זה כמו שאשאל אותך למה נסעת בסופ"ש האחרון 30 ק"מ לבקר את סבתך, כשיש כל כך הרבה נשים זקנות שגרות ממש ברחוב שלך?" ("מעט מן האור")
