תשעה באב - למה כל כך רלבנטי?

תשעה באב, תשפ"ה. למה הוא רלוונטי?

• במוצאי שבת יחל צום תשעה באב. זה היום העצוב ביותר בלוח השנה שלנו, כבר אלפיים שנה. לצערנו יש לנו בדור שלנו איך להמחיש זאת: 7.10 בקנה מידה עצום. הרג ואבל, המוני המונים של אחים יקרים נלקחים בשבי, יציאה לגלות, ניצחון מוחלט (אבל של האויב), וחורבן שאינו רק פיזי - חורבן גם של המרכז הרוחני, של בית המקדש.
  תדמיינו את מה שראינו בקיבוצי העוטף – ממשיך וממשיך עד הר הבית, אל תוך קודש הקודשים. לכן צמים ממוצאי שבת ועד יום ראשון בערב, קוראים את מגילת "איכה" ואת הקינות, ומתחברים לעוד הרבה מאוד מנהגים והלכות של היום הקשה הזה.
• אבל למה בכלל צריך להוסיף עוד צער ועצב? למה היום הזה חשוב עכשיו? ובכן, זה היום לקחת את כל מה ששבור ועצוב בעולמנו, את כל הטרגדיות האישיות והלאומיות, ולחבר אל השורש: יש לכך סיבה. העולם הזה עדיין לא מושלם. יש מי שמנסה להפוך את המילה "משיחיים" למילת גנאי, אבל זה היום להגיד בו: כל יהודי הוא משיחי, בכל הדורות, כי הוא לא משלים עם המציאות הנוכחית.
  תשעה באב אינו רק יום של דיכאון. הביטו במילות התפילה: אנחנו רוצים גאולה, שיפור, שינוי, תשובה, תיקון. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, ועוד שורה של קלקולים מוסריים ורוחניים. היחסים בינינו לבין עצמנו, והיחסים בינינו לבין אלוקים, מקולקלים. אבל זה לא הסוף. אנחנו מתקדמים, וברור שיהיו פרקים טובים יותר, בהמשך.

• גיליתי את תשעה באב רק בגיל העשרה. בילדותי הישראלית־חילונית הכל לכאורה המשיך כרגיל בקיץ. בבית הספר לא הייתה מחברת תשעה באב, כמו שהייתה לכולנו מחברת חנוכה או פורים. זה תמיד יוצא ביולי־אוגוסט, בחופש הגדול, בין הקייטנה לחופשה. וכך היום החשוב הזה לא לגמרי נכנס לתודעה.
• בגיל הנעורים גיליתי שפה חדשה: מה זה בית מקדש ומה המשמעות שלו. מה זו גלות ומה זו גאולה. מה היו החלומות של כל הדורות לפנינו. לא באנו להקים כאן רק מקלט בטוח, יש לנו בשורה גדולה יותר. בלי להבין לעומק מה איבדנו ועל מה אנחנו עצובים, לא נצליח לצאת גם מהאתגר הנוכחי, ולהיות מה שאנחנו אמורים להיות. חייבים לעשות זום־אאוט מכל הפושים, לפחות פעם בשנה.
• תשעה באב מזהיר את העם שלנו מפני מצב של הרס עצמי, מפני מצב שבו אנחנו עושים לאויבים שלנו את העבודה. כבר היינו שם בעבר וזה תמרור אזהרה שנתי, לא להחריב את עצמנו.
• והעיקר: המטרה אינה לסבול ולקדש את הצער, אלא לסיים אותו. לתקן את עצמנו ואת העולם. רב מפורסם נזף בהורים שהביאו את הילדים לבית הכנסת רק בתשעה באב, ביום השואה ובימים שבהם אומרים "יזכור". הוא ביקש שיבואו בפורים, בפסח, בסוכות, שהילדים יבססו את הזהות על שמחה ומשמעות.
• לא סתם לשבת הזו, שלפני תשעה באב, קוראים "שבת חזון". חכמינו אומרים לדמיין בה את החזון שלנו, הלאומי והאישי. לחלום בגדול. נבואות החורבן הן רק חלק מהתנ"ך. אנחנו מבקשים את התגשמות כל נבואות הנחמה.

תשעה באב תשפ"ה. רלוונטי מאי פעם.

2

בשבוע שעבר כתבתי פה על אוטובוס בלונדון שמחבר כעת בין שתי שכונות יהודיות, ונחנך בטקס חגיגי עם ראש העיר כדי לאפשר "ביטחון". כתבתי שזה גטו על גלגלים, שנותן פרס לתוקפן ומחביא את הקורבן. קוראים רבים בחו"ל נעלבו. הם טענו שככה הם שומרים על הביטחון, ואין לנו זכות להטיף להם על סידורי האבטחה שלהם.

אבל התגובה המעניינת ביותר הייתה של פעילת הימין הוותיקה נדיה מטר, שבעצמה עלתה לארץ מבלגיה, כסטודנטית צעירה: "גם אני הזדעזעתי מהסיפור שלך על האוטובוס ליהודים בלבד. במקום לטפל באנטישמים הם שמים את היהודים בכלוב. אבל אז פתאום התחלתי לחשוב: רגע, ומה אצלנו בארץ? לפני עשרות שנים, במקום לטפל בזורקי אבנים, אמרו לנו למגן את החלונות. וכשהתחילו לירות עלינו, סללו כבישים עוקפים ואמרו לנו לנסוע בדרכים עם שכפ"ץ (זוכרים?). כשמחבלים ירו מבית ג'אלה על גילה – במקום לטפל בטרור בבית ג'אלה, בנו קיר ענק וגבוה על כביש המנהרות. וכשמבית־לחם זרקו אבנים על מתפללים יהודים בקבר רחל? במקום לפעול נגד המחבלים, הפכנו את קבר רחל למבצר בטון מכוער וגלותי. כל זה כמובן התפוצץ במתקפת שמחת תורה. האויב לא מורתע ככה. אז איזו זכות יש לנו לבוא בטענות ליהודים באנגליה? בואו נפסיק כאן בארץ להתנהל על פי רוח של כניעה והשלמה עם התוקפן. זו קונספציה שצריך לצאת ממנה, ובהקדם".

3

השבוע כתבה לי קוראת, קיבוצניקית. היא שאלה, בעקבות דברים שכתבתי פה, איפה אפשר לשמוע באמת את השקפת העולם החרדית. להבין, להכיר, כי מה שמתנהל כעת הוא לא דיון בין השקפות עולם אלא קמפיין תקשורתי. במקום לשלוח אותה לספרים ולשיעורים ברשת, עניתי שבדיוק השבוע ביקרתי ב"חזון לדורות - בית החזון איש", מוזיאון חדש בבני־ברק, שנפתח בביתו של החזון איש, הרב אברהם ישעיהו קרליץ, המנהיג שעיצב את המגזר החרדי בשנות הקמת המדינה.

במילה אחת: וואו. בלב בני־ברק, בבניין קטנטן, בעזרת טכנולוגיה יצירתית, יוצאים המבקרים למסע מרתק. אפשר להסכים (כמו הגננות החרדיות שהיו שם ביום שלישי השבוע), אפשר להתווכח (כמו פורום של יועצים משפטיים שהגיע ביום שני), אבל יש פה תפיסת עולם עמוקה, ברורה, מבוססת, מעניינת. הרב חיים אהרון סטניצקי הוא ה"משוגע לדבר" שהרים את המיזם הזה, שלהערכתי מאות אלפי חרדים עוד יבקרו בו, והלוואי שעוד הרבה סקרנים לא־חרדים.

ובסוף הביקור (את זה החזון איש לא דמיין) יש גם חנות מרצ'נדייז, מזכרות שלו. חזרתי הביתה עם כוס קפה ועליה משפט מכונן שכתב על התפתחות תמידית וגדילה אצל כל אחד מאיתנו, והוא נכון לכל המגזרים: "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל".

שבת שלום.

הסטטוס היהודי:

"למרבה הפלא אין בעברית המקראית מילה שמקבילה למילה היוונית 'טרגדיה'. בטרגדיה כוח עליון קובע את גורל הגיבור. אבל אנחנו מאמינים בבחירה חופשית, במעשים טובים שיכולים לשנות את גורלנו לטובה. זה עיקרון שנותן לנו כבר אלפי שנים אופטימיות ונחמה ותקווה. תשעה באב אינו רק יום אבל, אלא יום להתמלא בתקווה הזאת". (הרב פרופ' יונתן זקס)

השיעור השבועי לפרשת דברים ולתשעה באב תשפ"ה