1.
לא מגיע לנו השבוע דוז פואה. שלוש מחשבות על העימות ועל סיומו:
- ביום ראשון השבוע, חמש דקות לחצות, שאלתי את יעקב פרי מה דעתו על הפסקת האש המסתמנת שעמדה להיכנס לתוקפה. "בשום אופן לא!", ענה הח"כ היוצא של "יש עתיד" נחרצות. "אסור לקבל את הפסקת האש הזו, צריך להמשיך ולתקוף". 24 שעות קודם, באותו אולפן, ראיינתי את יועז הנדל מכחול לבן. "רק תקראו לי ואני עולה על מדים", אמר ושידר תחושה שהביא אותם איתו בצ'ימידן לאולפן. "צריך עכשיו מבצע בעזה. מבצע אווירי וגם מבצע קרקעי".
מזל טוב, לנתניהו נולדה השבוע אופוזיציה מימין. קשה להאמין שבפועל הם היו נוהגים אחרת, אבל הצהרתית דמויות כאלה תופסות את תפקידו של בנט, שנהג לאתגר את נתניהו ליותר אקטיביזם. - ולמרות זאת, השבוע החולף רק הדגיש עד כמה גנץ עצמו אינו מהווה כרגע אלטרנטיבה לנתניהו. זה לא זה. את ההודעה המפולפלת שלו לעיתונות על המצב בעזה היה קשה להבין. רק נתניהו יכול לרוץ תחת הסיסמה "ימין חזק" ואז להוביל להפסקת אש מתונה ופייסנית שכזו, וגם לא להיפגע מבחינה פוליטית. אצל אף אחד אחר זה לא היה עובר. פשוט כי אצל כל אחד אחר היה זה נתניהו שרץ לאולפנים ומיטיב לתקוף אותו.
- חוזרים למשא ומתן הקואליציוני. כבר שבועיים שכולם מלווים את הסנריו: כל סיעה של ארבעה-חמישה מנדטים מגישה את רשימת הדרישות המפורטת והארוכה שלה. הכתבים כבר יודעים לדקלם בעל פה מה בדיוק תובע ליברמן, מה דורשים החרדים, מה רוצה כחלון ואפילו מה הבדלי הדרישות בין בצלאל סמוטריץ' לרב רפי פרץ בתוך אותה מפלגה. על השאלה החשובה ביותר מדברים פחות: מה בעצם הדרישות והתכניות של הליכוד, מפלגת השלטון, על 35 המנדטים שלה?
2.
הפיגוע הקשה בבית הכנסת של חב"ד בקליפורניה היה אירוע יהודי מובהק. מיליונים ברחבי העולם נחרדו, וגם הסתקרנו לשמוע מי הם הקורבנות. על רקע זה, מוזר היה לשמוע את קונסול ישראל בלוס אנג'לס ממהר להכריז: "לא ידוע לנו על נפגעים ישראלים". ראשית, זה לא היה נכון. אלמוג פרץ תושב שדרות בן ה-31 היה שם ונפצע, וגם חילץ מתפללים תחת אש, ביניהם את אחייניתו נויה דהן בת השמונה. אבל גם אם לאף אחד שם לא הייתה תעודת זהות כחולה, קשר הדם והערבות ההדדית בינינו חזקים הרבה יותר. השאלה האוטומטית אינה "יש שם ישראלים" אלא "יש שם יהודים". והיו שם. לורי גילברט נרצחה, והרב של המקום – הרב ישראל גולדשטיין – הפך לגיבור עולמי והוזמן לבית הלבן לביקור עוצמתי שהזכיר עד כמה כולנו רקמה אנושית אחת. בדקות שבהן הצוות הרפואי טיפל בגילברט, בגולדשטיין ובפצועים נוספים, לא הרגיע אותנו לשמוע ש"אין שם ישראלים".
איש התקשורת החרדי בנימין ליפקין הפנה את תשומת לבי לעניין נוסף: כשהוא חיפש בכלי התקשורת מידע על גילברט, מצא שלושה דיווחים שונים שסיפרו שהיא הגיעה לשם כדי "לומר קדיש על אימה". כמה שעות חלפו, ואז באנגלית מצא את הגרסה האמיתית והמדויקת: היא לא באה לומר קדיש אלא לומר את תפילת "יזכור" על אמה, תפילה שאכן נהוג לומר בשלושת הרגלים, ביניהם חג הפסח.
אולי אני קטנונית, ואלה שני משפטים חסרי משמעות של דיפלומט ושל עיתונאים. אבל אולי הם מעידים על מגמות ועל זרמי-עומק של בורות ושל טשטוש.
3.
התנועות שהקימו את המדינה הן ותיקות ממנה. תנועת בני עקיבא למשל חוגגת השנה יומולדת 90. העורכת של עלון בני עקיבא, יעל רון-יעקבי, ביקשה השבוע שאכתוב מה יעלה בגורלה של התנועה בעוד 90 שנה. זה מה שעניתי:
"מי יכול היה לדמיין לפני 90 שנה לאן יגיע עם ישראל, ובני עקיבא בתוכו? מי יכול לדמיין כעת איפה נהיה בעוד 90 שנה? אבל אם חושבים על כך לעומק, האתגר הבסיסי בעצם לא התחלף ולא יתחלף: ליישם ערכים בעולם משתנה. לפני 90 שנה זה היה נכון מול המהפכה הקומוניסטית. בעתיד – נצטרך לא לשכוח מי אנחנו מול מהפכות אחרות, סוערות וסוחפות לא פחות. שורש המשימה הוא אותו שורש. בהמנון בני עקיבא נכתב 'ראשנו בעמקי תורתה, כפינו ברגבי אדמתה'. איך הראש יכול להיות בעומק התורה, גם כשרובוטים ינהלו את העולם? איך הידיים יכולות להיות ברגבי אדמתה, בעולם שבו כבר כמעט לא יראו אדמה?
שבת וקדושה וכשרות וחסד ודרך ארץ ולימוד וקהילה וחגים – כל סט הערכים הבסיסי של העם היהודי לא רק שלא יהפוך למיושן, אלא אפילו להיפך. תכני הליבה האלה שלנו נותנים משמעות ותוכן כבר למעלה מ-3,000 שנה, אז 90 שנה הן לעתים פסיק. השבת הרי הופכת למהפכנית ונחוצה יותר ויותר עם התקדמות הטכנולוגיה. כך, בעידן שבו הרבה גבולות נמחקים ונעלמים, מצוות רבות נוספות יכולות להתברר כסטארט-אפ של ממש".
הסטטוס היהודי: "אנחנו לא יכולים לשלוט על מה שאחרים עושים, אבל אנחנו יכולים לשלוט על הדרך שבה אנחנו מגיבים. הרבי שלנו, הרבי מלובביץ', לימד אותנו: הדרך להגיב לחושך היא באמצעות אור, וכל אחד הוא חייל במלחמה הזו. לכן ניסיתי להציל כמה שיותר אנשים. החיים שלי השתנו לנצח, אבל הם השתנו כדי שאני אוכל לחולל שינוי" (הרב ישראל גולדשטיין, השבוע בבית הלבן)
