יש סוד! טור לל"ג בעומר ולפרשת אמור תשפ"ה

1.

זה לא טור רגיל. ביום שישי – ל"ג בעומר, יום החג של תורת הסוד היהודית. מאות אלפים עולים למירון, מקום קבורתו של רבי שמעון בר יוחאי, שמזוהה עם תורת הקבלה. בכל רחבי העולם יתקיימו מדורות ותהלוכות ואירועים לכבוד היום הזה, שמלמד אותנו שיש במציאות רובד נוסף, עומק נוסף. שיש סוד. שזה הרבה יותר ממה שרואים במבט שטחי וראשוני.
רבי שמעון בר יוחאי ביקש שנבין את הסוד הזה: לכאורה עם ישראל מפולג וצעקני, אבל מי לא הרגיש גם את האחדות המיוחדת שמחברת את כולנו, למרות שהיא נסתרת? לכאורה הכל ריאלי ורציונלי, הפרשנים והמומחים מדברים באולפנים בידענות רבה, אבל מי לא חש שיש פה סיפור גדול יותר, מפתיע, עם עליות וירידות, ובעיקר עם משמעות?
פעם זה אולי נשמע מוזר, אפילו הזוי. היום, מאז טבח שמחת תורה תשפ"ד, לצד החושך והקושי, זה הולך ומתגלה. תסתכלו על העיניים של אלי שרעבי, שאמר השבוע שלפעמים כשהוא מספר מה עבר, הפסיכולוגית שלו בוכה ואז הוא עוזר לה ומחזק אותה. הקהל צחק ובכה יחד איתו. תסתכלו בסטיקרים של הנופלים הרבים שמחייכים, לצד משפט מרומם שנהגו לומר, מזכירים לנו אילו עוצמות יש כאן. בלי לשים לב, ולצד סדר היום התקשורתי והחדשותי, השפה שלנו משתנה. אנחנו מגלים את הסוד.

2.

נתחיל בחטופים, למרות שהאירוע רחב יותר, ומקיף את כל העולם היהודי. הסיפור של אגם ברגר אולי מוכר מכולם, אבל עשרות חטופים נוספים מספרים את אותו הסיפור בדיוק. צריך רק להקשיב. ראיינתי את שורד השבי אלי־ה כהן, והוא אמר לי: "הרגשתי כל תפילה שהתפללתם עליי. כל מצווה שעשיתם נתנה לי כוח. הרגשתי את זה פיזית". אוהד בן עמי שחזר מהשבי אמר לאחרונה לאבי אוחנה, אביו של החטוף יוסף חיים אוחנה: "אני קיבוצניק ואני אומר לך: תמשיך להתפלל. הרגשנו בשבי את התפילות".

עומר שם טוב ריגש את העולם היהודי בדיבורים שלו על הקשר לאלוקים בתוכנית עובדה. אמא שלו שלי סיפרה לי השבוע בהתלהבות שבתי ספר חרדיים בחו"ל הציגו את הקטע הזה, שבו עומר מספר איך הוא כל יום שאל את בורא עולם מה שלומו, כלומר ממש התעניין ב"צער השכינה", מושג עמוק בקבלה. אחר כך הוא הודה לו, ורק בסוף התפלל על מה שחסר לו.

ורדה בן ברוך, סבתו של עידן אלכסנדר, הפתיעה השבוע כשמול התקשורת העולמית קראה פרק תהילים שלם וסיפרה על המשמעות היהודית של היום שבו השתחרר – פסח שני.
ואצל אחינו דוברי הרוסית, סשה טרופנוב הפך לסמל, אחרי שחגג בר־מצווה לראשונה כשיצא מהשבי.

רוב המקרים האלה בכלל לא עולים לכותרות. הייתי השבוע בכפר חב"ד, במסיבת יום ההולדת של ברכה שילת, שהזמינה נשים מכל המגזרים למעגל שיתוף נשי. הרקדנית לאה ינאי הייתה שם, אחותה של מורן סטלה ינאי שנחטפה מהנובה. היו שם גם רבניות ודתיות מפורסמות, אבל בפשטות שלה היא נתנה לכולנו הדגמה של תורת הסוד הזו, שהולכת ונחשפת. זה תדר חדש, שלא שמענו לפני 7.10:

"ב־7 באוקטובר החיים שלנו בעצם התרחבו. ראינו חושך שאין כמותו, ומצד שני אור שאין כמותו", פתחה לאה. "כתבתי לעצמי ארבע תובנות", אמרה והקריאה מתוך הסלולרי: "קודם כל, אמונה. תפילה זכה. הבנה שאנחנו לא מבינים ושהחיים הם הרבה יותר מהפיזי, ממה שרואים. שנית, הכרת תודה."

פה הנוכחות לא כל כך הבינו – מה פתאום אחות של חטופה מודה? "תודה על הניסיון הזה. תודה על כך שהוא הסתיים כפי שהסתיים. זו הייתה התפכחות, התעוררות, וזה מוביל לנקודה השלישית – שליחות. אם אדם עובר ניסיון, אסור לו לחזור לאזור הנוחות הישן. הוא קיבל משימה. כשחיים את השליחות הזו, זה גם ממלא את הנפש ומשקם אותה. וארבע, כמובן – אחדות. בכל המסע המטורף הזה גיליתי שעם ישראל הוא בלתי שביר. הוא עם קדוש".

לא בכל יום שופטת ב"רוקדים עם כוכבים" נותנת נאום שאחר כך מורה ב"בית יעקב" מבקשת את מילותיו. זה כנראה חלק מהעידן הזה.

3.

הנה עוד קצת מהקשר הסודי הזה בינינו, מהקשרים הסמויים שאנחנו לא שומעים עליהם כשהכל רועש: ברודי הגיע בימים אלה לביקור בארץ מבוסטון, והשבוע ביקר במערת המכפלה. מרדכי הלינגר הדריך אותו במקום, והניח איתו תפילין – לראשונה בחייו (!). הוא סיפר לו על סרן אורי שני, תושב קריית ארבע, שנפל בקרב גבורה בשמחת תורה. ברודי התרגש מהדמות המיוחדת של אורי, ואמר שהוא רוצה להניח תפילין כל יום, מעכשיו, לזכרו. הוא גם מיהר וקנה לעצמו זוג ב"תפילין חברון", בסמוך.

יהושע שני, אביו של אורי, קיבל שיחת טלפון מפתיעה ומרגשת על מה שאורי מחולל פתאום בנשמה של יהודי מבוסטון. האב השכול מקבל מאז לטלפון תמונות של ברודי, מניח תפילין "לזכות הבן שלך". ממש במקביל, במחלקת טיפול נמרץ בשערי צדק, יושבת רבקה מושל ליד הבן שלה, יוני.
הוא נפצע קשה בתאונת דרכים. המשפחה טוענת לדריסה על רקע לאומני. הם עלו מאמריקה, והשבוע היא סיפרה לחברה שלה על יוני, שמעולם לא פיספס יום של הנחת תפילין מאז בר־המצווה, ועכשיו שוכב מחובר למכשירים.

למחרת קיבלה הודעה מפתיעה: "אני סטיב, סטודנט אמריקאי. שמעתי כאן מהחברה שלך על יוני. אני לא יודע להניח תפילין ולא זוכר מתי הנחתי בפעם אחרונה, אבל אני מתחייב להתחיל – למען יוני. כל יום אשלח לך תמונת סלפי שלי עם תפילין". אמא של יוני שלחה לי את התמונות האלה, שהיא מקבלת מדי בוקר. "זה החמצן שלי", היא אומרת.

אז כן, זה לא טור רגיל, כי אלה לא זמנים רגילים. ל"ג בעומר השנה מזכיר לנו שיש סוד. והסוד הזה נחשף דווקא עכשיו, כשאנחנו חושבים שהכל נראה לעין. כי מתחת לפני השטח, בעומק שרבי שמעון בר יוחאי כל כך רצה שנגלה – פועמת אמת אחרת: אנחנו מחוברים בדרכים שלא הבנו. אנחנו משפיעים זה על זה בדרכים שלא ידענו. והחיבור הזה חזק יותר מכל מה ומכל מי שמנסה לפרק אותנו.

שבת שלום.

הסטטוס היהודי:

"כשילד קטן לומד ללכת, הוא צריך יד תומכת. כדי להתפתח ולהתקדם, גם אנחנו צריכים עזרה. כי כמו הגוף, גם הנפש רוצה לגדול. זו הזכות שלי ללוות אנשים בתהליכים כאלה, לעזור להם לצמוח ממשבר, וגם אחרי טראומה להפוך את החושך לאור" (המטפלת הרגשית צאלה גז, שנרצחה השבוע בפיגוע בדרך לחדר הלידה)

השיעור השבועי