. אז איך חוזרים לשולחן החג יחד, אחרי הקורונה? הנה כמה תחנות לאורך הלילה המיוחד הזה, שמקבלות השנה משמעות חדשה:
קדש
כשיושבים לשולחן הסדר, כדאי להזכיר רגע לנוכחים איפה היינו לפני שנה, בדיוק בערב הזה, בפתיחת ליל הסדר. חיינו בפחד משתק ומצמית, בסגר כבד על העולם כולו, בחשש מפני מגפה מסוכנת ולא ידועה. לא נגענו במשטחים, פחדנו לנשום וננעלנו בבתים, השארנו את סבתא עצובה לבד בלילה הכי משפחתי בשנה. שנה חלפה. עולם אחר. בקידוש המיוחד לפסח, מופיעה שורת מחץ: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹוקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶה". כמה לא מובן מאליו. אחרי 2.75 מיליון איש שמתו מקורונה בעולם, אחרי שתוחלת החיים בארצות־הברית ירדה בשנה שלמה - לא מובן מאליו שאנחנו בצד של החיים. שהחיינו.
ורחץ, כרפס
רוחצים ידיים ואוכלים חתיכה קטנה של ירק, טבול במלח. כמה פעמים רחצנו השנה ידיים. עם אלכוג'ל, עם סבון, כשנכנסנו הביתה. כמה פעמים שיגענו את הילדים לרחוץ ידיים. זוהי רחיצה מסוג אחר, לא מפחד אלא משמחה, כדי לטהר ולקדש את הידיים, לקראת ערב גדול שלפנינו. את הכרפס הקטן אוכלים, ואז נפרדים מהאוכל. יש עוד זמן רב לסעודה. הערב הזה בנוי אחרת, כדי להראות שאנחנו לא משועבדים לאוכל. הוא לא שולט בנו, אנחנו שולטים בו, ויכולים לעצור. זה הרי ערב של חירות. קודם מדברים על הערכים שלנו, ורק אחר כך סועדים.
הָא לַחְמָא עַנְיָא
ערב של ניצחון מתחיל דווקא בזיכרון של הקושי ושל השעבוד. לא חוגגים לפני שמזכירים לעצמנו מאין באנו: זה לחם העוני. ההכרזה שפותחת את הלילה הזה כוללת גם הדגמה. אנחנו מרימים את המצה, וממש מראים עדות ליציאת מצרים: זה המזון שאבותינו אכלו ביציאת מצרים. הם היו משועבדים, ויצאו משם בחיפזון, במהירות, בבהלה. הלחם אפילו לא הספיק להחמיץ.
בכל סיפור היסטורי, לא כדאי להדחיק ולהעלים את הקושי. כדאי לזכור את מה שעברנו ולהפיק לקחים. נדמה לי שאנחנו ממהרים להשכיח את השנה הקשה שעברנו, ובמקום ללמוד ממנה ולהסיק מסקנות, אנחנו מעדיפים לשכוח שהייתה אי פעם קורונה. זה טבעי, הרבה יותר כיף לצאת למסעדה, להופעה ולבית כנסת כאילו לא קרה כלום, אבל ליל הסדר מכוון אותנו גם לזכור.
לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל
לשנה הבאה בארץ ישראל. כשאומרים את המשפט הזה, כדאי לחשוב על אחינו שבתפוצות. זה הבית של העם היהודי, אבל השער נעול. אנשים שרגילים להיות פה פעמיים־שלוש בשנה כתיירים, אנשים שעובדים גם פה וגם שם, שמבקרים פה קרובי משפחה - פתאום נשארו רחוק. וזה לא רק זה. יהודי העולם רואים בימים אלה בעיניים כלות את המדינה היהודית יוצאת מהקורונה, בעוד הם נותרים מאחור. בשיחת זום עם יהודים במונטריאול שמעתי איך העוצר לא מאפשר להם אפילו לארגן מניין לתפילת הפסח. מקהילה בציריך שמעתי איך בר־מצוות עדיין נחגגות בזום בלבד. יחד עם צהלות השמחה שלנו על החזרה לחיים, כדאי לחשוב גם עליהם, ואפילו להשאיר הודעה, אם מכירים מישהו כזה.
הלל
פסוקי התודה האלה חשובים במיוחד אחרי שבוע הבחירות. המסר הוא - האדם אינו אלוקים. לכן משה רבנו לא מוזכר בהגדה. שום מנהיג אינו גדול מהסיפור המשותף שלנו, שהוא העיקר. הנה כמה פסוקים מההלל, שמדגישים זאת: "לא לנו, ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד", "ישראל בטח בה'", "ה' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם" ועוד.
דָּם, צְפַרְדֵּעַ, כִּנִּים, עָרוֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת
עשר המכות הן חלק חשוב בהגדה והן מתארות את שינוי סדרי בראשית. העולם השתנה אז לנגד עיניהם, במצרים. בשנים קודמות זה נראה לנו רחוק, אולי כמעט דמיוני, אבל השנה ראינו בעצמנו את העולם מתהפך ברגע. מעצמות קורסות, שגרה קופאת, יקום שלם מתכנס ועובר טלטלה דרמטית. זה אפשרי. המציאות יכולה להשתנות ברגע. ראינו את זה קורה השנה לרעה, לשלילה. הלוואי שנראה תנופה כזו ושינוי כזה לטובה.
