מה ניקח מאסון מירון?

אלה מסקנות ועדת החקירה הקטנה והפרטית שלי:

1.

על המשטרה – הסתכלתי שוב ושוב בתיעוד של המפכ"ל והשר חוגגים, זמן קצר לפני האסון. אם מפכ"ל המשטרה, השוטר מספר 1, נמצא באירוע, יש לכך משמעות. זה משדר שאין פה קריצה והעלמת עין, יש פה אחריות מלאה, ניהול, פיקוד. אי אפשר לגלגל אחריות לציבור החוגג. אם החגיגה הזו לא בטוחה, והמשטרה יודעת זאת, המפכ"ל לא יכול להשקיף בחיוך ובסיפוק על האירוע.

2.

על אפרים קישון – הרגשתי שאני קוראת ספר ישן שלו, כשנכנסתי לאתר ארכיון המדינה. ד"ר הלל סומר הפנה אותי השבוע לתיעוד המדהים: דיונים סוערים משנות החמישים, ואז לאורך שנות השישים והשבעים, שנראים כאילו התקיימו כולם השבוע. בשנת 1957 (!) התכנסה ועדה בין משרדית שקיימה 12 ישיבות בנושא "צמצום העלייה למירון בל"ג בעומר תשט"ז". למה? "חשש לבריאותו ולביטחונו של ציבור רב המתרכז בשטח קטן", וגם "סכנה חמורה לביטחונם ולבריאותם של עולי הרגל הנוטים גם להצטופף בעת ובעונה אחת בעת ההדלקה". ניצבים במשטרה מתלוננים שאף משרד לא לוקח אחריות, משרד הדתות מודיע רשמית שהאירוע מסוכן ואינו באחריותו, וארגון מד"א כותב בדף מצהיב כבר ב-1970 ש"הצפיפות רבה ואין שום אפשרות לאמבולנסים להגיע למקום ולפנות נפגעים". בדיוק באותו עשור הוציא קישון את ספרו המתאר את העם הרשלן והמאלתר. "פארטצ'יה אהובתי", הוא קרא לספר.

3.

על הצוותים הרפואיים – זה נראה כאילו זה מובן מאליו, להקפיץ אלפי אחים ורופאים ואנשי צוות מהמיטה בשתיים בלילה, ולקבל טיפול מציל חיים, בכל רחבי הארץ. אחרי שנת קורונה מתישה, שוב תודה למערכת הבריאות על עוד התגייסות חירום מאתגרת.

4.

על החרדים והישראליות – 45 גופות, 45 פרצופים מקסימים מחייכים במסגרות שחורות, אולי יטמיעו את המסר שלא הוטמע מספיק בשנת קורונה: המדינה אינה אויב. הנחיות המשטרה אינן מזימה חילונית אנטישמית נגד החרדים. השתמשו השבוע הרבה במילה "שטעטעל" כמילת גנאי. יש דברים נפלאים רבים להביא מהשטעטל, מהעיירה היהודית – את השבת, החגים, הקהילתיות, הצדקה, הניגונים. כל אלה הם אוצרות שאסור שילכו לאיבוד. אבל דווקא את התרבות הניהולית-עסקנית של השטעטל, זו שבה יש לרמות את הפריץ, את הצאר, את הגוי, אפשר להשאיר בגולה. התבגרנו. חלק גדול מהחברה החרדית מזמן לא שם. אני מקווה ומתפללת שהמחיר הכבד ישנה את הנורמות אצל כולם.

5.

על הישראלים והחרדיות – ומהצד השני, איזה חיבוק עצום. אסור שהוא יטשטש את הצורך לחקור את המחדל, אבל אי אפשר להתעלם ממה שנחשף פה. מתרומות הדם הספונטניות ביום שישי, דרך הנהירה לבקר בבתי האבלים ועד לשיח יוצא הדופן ברשתות. קשה לי לעקוב אחרי כל היוזמות המרגשות שנשלחו לסלולרי שלי. גולשת ושמה קרין כתבה לי שנדמה לה שרוב המשפחות האבלות לא פעילות ברשתות החברתיות, בטח לא השבוע, ולכן היא הדפיסה עבורן את כל הפוסטים המרגשים שנכתבים עליהם והלכה לחלק, כדי שיוכלו לקרוא. כל כך הרבה אנשים היו השבוע בפעם הראשונה בבית של משפחה חרדית. כל כך הרבה משפחות חרדיות אירחו השבוע לראשונה חילונים בביתם. האם באמת צריך אסון כזה כדי שזה יקרה?

6.

על ירון לונדון – נכון, צריך להתעלם, אבל קשה להתאפק. השבוע נהרגו 24 בני אדם באסון במקסיקו. גשר קרס בזמן שרכבת עברה עליו. ירון לונדון לא נזעק לומר שהוא לא מרגיש שהוא שותף באבל של המקסיקנים המסכנים האלה. העובדה שהוא צעק כל כך חזק ובוטה השבוע, מעידה כמה עמוק בלב, ירצה או לא ירצה, הוא יודע שהוא וההרוגים ממירון מחוברים.

7.

על מרים פרץ – אולי צריך נשיא ונשיא חליפי. מרים פרץ תופקד על מה שהיא כבר עושה כל כך טוב – נותנת פס קול אופטימי לחיינו. היא ביקרה השבוע בית אחרי בית, משפחה אחרי משפחה. בביתו של אריאל צדיק ז"ל מירושלים, ישבה מול חמישה ילדים קטנים, שקיבלו שיעור לחיים: "נעים מאוד, שני הבנים שלי נפלו בצבא, וגם בעלי נפטר", הציגה את עצמה לקטנטנים. "ואתם רואים, אני חיה. כי החיים חזקים יותר מהמוות. תזכרו את זה. הכי טוב לזכור את אבא בשמחה. זה לא אומר שאם אתם צוחקים, אתם שוכחים את אבא. מה פתאום. מותר לכם לחייך. אבל מותר לכם גם לבכות, באותה מידה. וכמובן, מותר לדבר עליו הרבה. הנביא ירמיהו אומר 'כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד'. דברו בו, דברו עליו. אתם תשבו לשולחן השבת, ויהיה קשה. ותחגגו חג ראשון בלעדיו, ויהיה קשה. זה כמו ילד שמתחיל ללכת. נכון בהתחלה הוא נופל וקם? ככה גם אתם. אבל אתם תמשיכו. ואל תוותרו על החלומות שלכם. אתם לא עוצרים שום דבר בגלל שאבא נהרג. תחיו לאורו ותגשימו את כל מה שחלמתם. ועוד מעט כל המנחמים יילכו. כל האנשים יעזבו, ואתם תישארו לבד. אתם תצטרכו את הזמן הזה לעצמכם. תחזקו אחד את השני, וגם את אימא, ותראו שכל אחד מתמודד אחרת. אל תעשו השוואות. כל אחד יתמודד אחרת, וזה בסדר גמור. אין דרך אחידה. לאבא יש רוח גדולה, שתעזור לכם מלמעלה. אתם תראו".

8.

על קללות וברכות – אנחנו מסיימים לקרוא השבוע בתורה את ספר "ויקרא", בפרשות "בהר-בחוקותיי". פרשת בחוקותיי מכונה פרשת הקללות, כי היא מלאה בתוכחות ותסריטים איומים. אחד מהם מתאים במיוחד לשבוע זה: "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב – וְרֹדֵף אָיִן". התורה מתארת מציאות מקוללת שבה רצים ונופלים זה על זה, בלי אויב חיצוני. נשמע מוכר. אבל רש"י בפירושו לפסוק העצוב, מזכיר כלל משמח: "כל ישראל ערבים זה לזה". כלומר, אם אחד יכול להחליש ולהפיל את השני, הוא גם יכול לחזק אותו. הרבי מלובביץ' מסביר שרש"י הטמין פה נחמה, בתוך התוכחה הקשה: ממש כשם שאתם יכולים ליפול ביחד, אתם גם יכולים לקום ביחד. אתם תלויים וקשורים זה בזה.

הסטטוס היהודי: "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּותַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָארֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָארֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ" (פרשת השבוע "בהר־בחוקותיי")