פלייליסט או בלאק-ליסט

1.

מה הם החיים שלנו, גלצ או גלגלצ? לפי גלצ, אנחנו על סף מלחמת אזרחים. הקיטוב בין מחנה רק־ביבי למחנה רק־לא־ביבי גובר, החרמות בין המפלגות לא הוסרו אחרי הבחירות, חוסר האמון ברשויות בשיאו, מהתקשורת ועד הפרקליטות, שלא לדבר על יחסי דתיים־חילונים. לכאורה, הלך רוח כזה היה חייב להשתקף בפס הקול המוזיקלי שליווה את השנה האחרונה. אבל איפה שירי המחאה האזרחיים, הנוקבים, ואיפה המצעד השנתי? גלגלצ מספרת סיפור אחר לגמרי מגלצ. סיפור על חברה הרבה יותר מפויסת, מכילה, רגועה ומאמינה. בדקתי. עשרת השירים הפופולריים ביותר בשנה החולפת הם כולם שירי אהבה. או שירי אהבה למישהי (כרגיל) או שירי אהבה למסורת, לאלוקים, לנשמה. השינוי הזה בתוכני המצעד מעיד על משהו עמוק. בעוד ליברמן־לפיד־ליצמן מתקוטטים בגלצ, השיר השני הכי פופולרי השנה הוא של ישי ריבו, "הלב שלי": "ורק אתה יכול להפוך מספדי למחול, לזכך את החול, לרכך בי הכל, ורק אתה מבין איך לגשת ללב שלי, משכך כל כאב שבי, מרפא את הלב". למעלה מ־12 מיליון צפיות יש ביוטיוב ללהיט הזה, שאכן מרפא את השיח.
למקום השלישי במצעד השנתי, הגיעה הגרסה של חנן בן ארי ל"שבע ייפול צדיק וקם": "אני אלוף העולם בליפול, ולקום כמו גדול, את תראי, כמו עוף חול, אני נשרף, אבל בוחר בכל יום להמשיך לחיות".
במקום הרביעי ההמנון החדש, "שבט אחים ואחיות", שמזכיר לנו שכאן זה בית, כאן זה לב. השיר המתקתק והקיטשי הזה הוא בעצם שיר המחאה הכי גדול של תשע"ט: ההתלהבות האדירה מעידה שאנחנו לא מקבלים את השיח המפלג, המשסע. אנחנו שומעים כל היום על הדרה, המרדה, המרה, השחרה והדתה, ובסוף, זה כל כך קלישאתי וכל כך נכון ופשוט: אבי חלם והתפלל לחיות בארץ ישראל, אבותינו שורשים, ואנחנו הפרחים, ואנחנו לא מתביישים בזה.
אולי זו תגובת־נגד לשתי מערכות בחירות אינטנסיביות. אולי הזמרים מצליחים לנסח את הזהות שלנו טוב יותר מהפוליטיקאים, בהלחנה ולא בחקיקה. החיים הם לא רק הפלייליסט, כמובן, אבל בסיכומי השנה המרירים כדאי לשים לב גם לבחירות המוזיקליות והתרבותיות האלה. ומי יקבע אם החיים כאן יהיו גלצ או גלגלצ? בסוף זו גם החלטה שלנו, כפי שקובע הפזמון של שיר מספר 11 במצעד, של אמיר דדון וישי ריבו: "מתי אלמד לבחור נכון, להאמין, לראות שטוב".

2.

בתפילות ראש השנה ויום כיפור אנו משתדלים להזכיר את זכויותינו וקורבנותינו, מעקדת יצחק ועד היום. נעשה זאת גם כאן. מיליונים יאמרו ביום רביעי הקרוב בהתרגשות את המילים "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן, וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן, כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן, מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ".
אלו הן הנשמות שעלו השנה אל כיסא הכבוד, במאבק על חיינו כאן: בערב יום כיפור שעבר נרצח בגוש עציון ארי פולד שעוד הספיק לירות במחבל. כחודש אחר כך נרצחו באזור התעשייה ברקן קים לבנגרונד־יחזקאל וזיו חג'בי. כחודשיים אחר כך, העובר בבטנה של שירה איש רן נורה בפיגוע ירי ולא שרד. בפיגוע בגבעת אסף הרג מחבל את שני לוחמי כפיר, יוסף כהן ויובל מור יוסף, ובפיגוע בצומת אריאל נרצחו גל קיידאן והרב אחיעד אטינגר. עוד קודם, עם תחילת השנה הלועזית, נרצחה הנערה אורי אנסבכר בירושלים, ואחריה עוד שני בני נוער, דביר שורק ורינה שנרב. מפגיעת רקטות נהרגו לאורך השנה נינה גניסדנובה, מחמוד אבו עצבה, זאיד אלחמאמדה, פנחס פשווזמן, משה פדר ומשה אגדי. 17 קורבנות.
ועימם שם, בזמן שאנחנו נאמר כאן "מי יחיה ומי ימות", נמצא גם חנוך אלבלק מקיבוץ בית השיטה, המבצע המיתולוגי של המילים האלה מ"ונתנה תוקף". זהו יום הכיפורים הראשון מאז נפטר הקיבוצניק, מבצעו של השיר המפורסם. בדקתי השבוע מי יחליף אותו בתפקידו במניין בקיבוץ, אבל ככל הנראה איש לא ייכנס שם לנעליו, והציבור כולו ישיר את השיר ביחד.

3.

לפעמים צריך להסתכל מרחוק. הייתי השבוע בלונדון, ונפגשתי עם הרב יונתן זקס. הוא הרב הראשי של בריטניה לשעבר. הוא לורד בבית הלורדים הבריטי. הוא פרופסור בכמה אוניברסיטאות בעולם. והוא מסתכל עלינו מבחוץ, ולא מבין איך אנחנו לא רואים מי ומה אנחנו:
"ישראל היא המקום היחיד בעולם שאנחנו קוראים לו בית. ראינו זאת בשואה. אבל דווקא אנשים שגרים שם, פשוט לא מבינים כמה ישראל היא אדירה וכמה ישראל היא יהודית. אפילו הדברים הרעים שקורים מוכיחים זאת. למשל, המחבלים המתאבדים בשנות ה־2000. מה ישראל עשתה? היא הפכה למומחית מספר 1 בטיפול במצבי חירום ובשירותי רפואה דחופה, ולימדה את כל העולם להתמודד עם משברים כאלה. אחר כך הגיעו הטילים. מה עשו הישראלים? המציאו את כיפת ברזל. תזרוק כל דבר על ישראל ותגלה שיש לה את היכולת להפוך קללה לברכה, ואז ללכת ולמכור את זה לכל העולם... זה מדהים. יש פקקי תנועה? מוחות ישראליים המציאו את ווייז. לדעתי זו אחת ההמצאות הרוחניות שיש. אתם יודעים כמה מריבות בין בני זוג נחסכו, כי הוא לא קרא את המפה והיא לא ביקשה הוראות בדרך? ווייז הצילה את שלום הבית שלנו. ישראל מוצאת פתרונות לבעיות העולם. קוראים לזה בתורה: 'ובחרת בחיים'. לקדש את החיים. תסתכלו על הדמוגרפיה. אנגליה, גרמניה, איטליה - כולן סובלות משיעורי ילודה נמוכים. ואצלכם המספרים עולים, בכל המגזרים. להביא ילד לעולם בישראל אחרי השואה - זה לעשות מה שאיוב עשה בסוף ספר איוב. בפרק האחרון, לאיוב נולדים הרבה ילדים. אנשים חושבים שזה כמו הילדים שהוא איבד, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שאחרי כל מה שאיוב עבר, הייתה בו עוצמה להביא שוב ילדים לעולם. בימים אלה ראיתי את התמונה של שושנה אוביץ, ניצולת שואה בת 104 שחיה בישראל, שהגיעה לחגוג יום הולדת בכותל עם מאות צאצאיה. איזה מסר.
"אם רק הייתם רואים את עצמכם מבחוץ, הייתם מבינים כמה אתם רוחניים. הייתם מבינים שאתם צריכים לתת השראה לעולם כולו. ישראלים חילונים היו מבינים שהם לא כאלה חילונים. הם חלק מהמשך הסיפור התנ"כי. בכלל, ישראלים חילונים הם היחידים שמאמינים שהחילונים בישראל הם חילונים... אתם כולכם מאמינים בני מאמינים באופן עמוק. אתם מאמינים בחיים".

הסטטוס היהודי: "בילדותי אמרו לנו בבית הספר שצריך להתנהג יפה במיוחד בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום כיפור. בבית אבא אמר לי שזה נכון, אבל צריך להתנהג לא פחות יפה בין יום כיפור לראש השנה" (פרופ' נחמה ליבוביץ על עשרת ימי תשובה)