שיר מלחמה

1.

ייתכן שהשבוע החלו שתי תנועות מטוטלת דרמטיות, שתי תזוזות טקטוניות לכיוון אחר וחדש.

נתחיל בתיקי נתניהו. מה שהחל להיחשף על מאחורי הקלעים של החקירות הוא מטריד. מוקדם לדעת, אבל ייתכן שהשבוע הזה יסמן תפנית מכריעה.

את המפנה הדרמטי השני מסמן לנו, אולי, הרב פירר. מצוות רבות קיים הרב פירר בחייו, אך נראה שכעת נפלה בחלקו מצווה נדירה: אולי בזכותו ייעצר המדרון החלקלק, והטירלול שהשתלט על השיח הציבורי ייפסק. השבוע באמת הגענו לקצה. הרי הוא עורך אירועים כאלה כבר שנים, גם בשנה שעברה, גם בהנחיית יאיר לפיד עצמו. מה נשתנה? איך השתלטה עלינו כזו ליברליות קנאית?

העובדה העצובה שהמופע בוטל לבסוף, בתום שבוע של שיימינג נגד הארגון של האיש היקר הזה, גרמה לרבים לחשב מסלול מחדש. פתאום אומנים התנדבו להופיע, פתאום הציבור החל לתרום כסף מיוזמתו, פתאום פורסמו פוסטים שהביעו חרטה, פתאום קלטנו מה עשינו ולאן המאבקים האלה מובילים אותנו: זה הרי התחיל במלחמה נגד אירוע חב"די במקום ציבורי גדול כמו כיכר רבין ("לא ניתן לכם לשים שם מחיצה!"), המשיך לאירוע קטן שמיועד לציבור החרדי בלבד בעפולה ("לא נרשה לכם הפרדה!") ונמשך כעת באירוע שלא קשור כלל לכספי ציבור. להיפך, זה מופע התרמה פרטי.

שנים אנחנו שומעים על כך שהדתיים צריכים להכיר בכך שיש אורח חיים חילוני, ולכבדו. זה נכון. בעקבות הסערה השבוע, צריך לשאול האם החילונים מוכנים להכיר בכך שיש אורח חיים דתי ולכבדו, או שכולם חייבים לעבור חינוך מחדש ומייד. זו לא גחמה של כמה שוביניסטיים מיושנים שאם רק נצרח עליהם הם יתקדמו סוף סוף לשנת 2019. זו תפיסת עולם שיש רבים שנאמנים לה. זו לא איזו תקלה או מעידה חד פעמית של הרב פירר. זו אמונתו.

על הצד הדתי, מנגד, להתחיל להסביר את עצמו. לנמק, לבאר, לחנך. פעם אחר פעם בוויכוחים האלה אנחנו לא מדברים על המהות. מתווכחים על השבת בלי לדבר על מהי השבת. מתקוטטים על גיור בלי להסביר בכלל מהו. והשבוע רבים על צניעות בלי להגיד בכלל מה המטרה. ההלכה הרי לא חפצה בהשפלה, הדרה או הקטנה. ההלכה בתחום הזה היא ניסיון לפרמט אחרת את הנושא שהתרבות המערבית נכשלה בו – יחסים מכבדים בין המינים. מה קדוש ויקר כל כך ביחסים האלה, איך צריך לנסות לשמור עליהם, מה רמת הגבולות והזהירות של כל אחת ואחד, למה בתחום הרגיש הזה לא רק מעשים הם אסורים, ואיך כל זה לא סותר קידום של נשים לעמדות בכירות, להשפעה, להגשמה. מסובך? נכון. הרבה יותר קל להיות פופוליסט ושטחי.

זה לא ייגמר אם לא נדבר, בכנות: מה הברכה והחשיבות שיש בתנועה הפמיניסטית, ומה התקלקל? (בעיני אנחנו מגיעים למחוזות מגוחכים כשמכריחים חסיד בעלז להזמין זמרות לאירוע שלו. יש מאבקים נשיים חשובים באמת שלא זוכים לפרומיל תשומת לב). ומנגד, האם חרדים הם אלה שצריכים בכלל להפיק, בכללים שלהם, אירוע מוזיקלי חילוני כזה, לסיכום 50 שנות קריירה של שלמה ארצי? (בעיני צריך היה לחשוב מראש על הנראות). למה עוסקים באובססיה רק בצד השמרני ולא בצד הליברלי, בתרבות הריאליטי והבידור סביבנו שמלאה יותר ויותר בהחפצה בוטה? ובגדול, האם אנחנו רק רוצים למחוק את האחר, או להפנים שלמגזרים השונים בקרבנו יש תפיסת עולם, ואי אפשר לבטל אותה?

שתי מילים הדהדו לי בראש השבוע: "רפואה שלמה". המשפט שנשמע פעמים רבות כל כך סביב פועלו של הרב פירר, מתאים גם כאן. משהו חולה בשיח שלנו. הסימפטומים הם התנשאות הדדית, הלבנת פנים, חוסר היכרות, בוז לכל מי שלא חושב כמוני. אנחנו זקוקים לרפואה שלמה. אולי צריך להתייעץ עם הרב פירר.

2.

פרשת השבוע היא פרשת "לך לך". אברהם אבינו היה העולה החדש הראשון, היהודי הראשון שנכנס לארץ החדשה, והחל ללכת בה לאורכה ולרחבה, לנטוע אוהל ולגדל צאן. אלפי שנים אחר כך – ובניגוד לכל הסבר רציונלי – אנחנו עדיין מחוברים לפיסת הקרקע הקטנה והמופלאה הזו.

יואל זילברמן, ראש תנועת "השומר החדש", חגג עם מתנדביו לאחרונה את "חג השומר", במצפה סנדו שבצפון. הארגון הוקם כדי למנוע פגיעה ברכושם של חקלאים בנגב ובגליל, אבל זילברמן רואה במהלך הזה גם בשורה רוחנית: "אנחנו ספקנים", אמר לשומרים הצעירים. "היהודים מטילים כיום ספק כמעט בכל תחום, ולכן גם מצליחים כל כך להמציא ולחדש. אבל במקביל, ובאופן אבסורדי, אנחנו עוברים תהליך עמוק: אנחנו כל כך מאוהבים בהטלת ספק שהפכנו אותו לקודש קודשים. וכך, הזהות העצמית שלנו נמחקת במו ידינו. כולנו ראינו כבר את תיעודי השואה והתקומה, ולמדנו את ההיסטוריה של כל המלחמות. הדור הקודם כבר עשה עבורנו את כל העבודה. לכן מושגים פשוטים כמו ציונות ואהבת הארץ נשמעים מלאי אבק, לא רלוונטיים. החיים שלנו מתקיימים ברחבי הרשת החברתית, ושם איכות התמונה או הווידאו היא הקובעת. ואם רוצים להרגיש קצת רוחניות, אפשר לקחת איזה חומר או ריגוש חיצוני שיסגור לי את הפינה. אנחנו דור פוסט-הספק, הדור שאינו מקדש אלא את הספק עצמו, ואנחנו בבעיה".

את הפתרון מוצא זילברמן בחוץ, במעשה, באדמה. בתכלס, לא בדיבורים: "דווקא חוויית העבודה המשותפת בטבע עשויה להיות הפתרון. פתרון גם למצוקה שיוצרים החיים מול המקלדת, ופתרון הן לחוסר ההסכמות הרבות בחברה שלנו. העבודה החקלאית מפגישה אותנו זה עם זה, מתוך בנייה משותפת. כשיוצאים מאזור הנוחות, אזור הספק והאנוכיות, אל עולם המעשה, אל הסיוע לזולת, לחקלאי – מגיעים למקומות מופלאים. הציונות לא תשרוד כאידיאולוגיה אם לא תהיה חווייתית: לקום בזריחה ולעבוד עד רדת החשיכה, לחוש זיעת אפיים וחילוץ עצמות, להרגיש מחויבות להורים ולסבים ולשרשרת הדורות שהביאו אותנו עד היום – ככה מנצחים את הספק".

הסטטוס היהודי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך – איך יכולנו לשרוד ואיך נשרוד בעתיד בלי הירושה שקיבלנו מאברהם אבינו, היכולת ללכת באופן עצמאי, לא לפחד להיות מיעוט בתוך התרבות העולמית השלטת?" (הרב שמשון רפאל הירש)