שלושה תיקונים חשובים

1.

יש לי הרבה מה לומר על גנץ, נתניהו וריבלין, אבל זה הטור האחרון לשנה הזו. ניפרד כאן מתשע"ט בשלושה סיפורים חשובים, בעיניי, שלא זכו השבוע למספיק תשומת לב, בתפילה שבשנת תש"פ נשמע את הקולות האלה הרבה יותר.

הארגון החברתי "מעוז" הוציא קבוצה של בכירים, משלל השבטים בחברה הישראלית, להיכרות עומק עם המגזר החרדי. בניגוד לטרנד של הימים האלה, הם לא דיברו על החרדים אלא ביקשו לדבר איתם. באמת, בכנות, מעבר לכותרות. כך סיכמה את החוויה אורלי פרידמן-מרטון, עד לאחרונה סמנכ"לית אחריות תאגידית במיקרוסופט ישראל: "יצאנו למסע בן ארבעה ימים בלב ליבה של החברה החרדית. לא עלינו על מטוס לארץ זרה, כי אם על אוטובוס שנוסע ברחבי ארצנו מבני ברק לאופקים, מאשדוד לירושלים ונכנס ללב ולעומק הקהילות המרכזיות המרכיבות את החברה הזו – הליטאית, החסידית והספרדית. הבטחנו לעצמנו לבוא בשביל להקשיב באמת, הזהרנו את עצמנו משיפוטיות, ונחשפנו לקולות ולסיפורים מקודשי הקודשים של החברה החרדית: בחדרי הלימוד של גדולי הדור, האדמו"רים והרבנים, בהיכלי תקומה מפוארים, בשיעור גמרא, בתפילת סליחות ובאינספור מרחבים ומפגשים. זה לא היה סיור אנתרופולוגי אלא מסע היכרות, מתוך תפיסה של אחריות משותפת על חיינו כאן.

הסיפור שהתחיל להתגלות הנכיח עבורנו את ערך לימוד התורה, את המוטיבציה להיטיב, את הכרת ועשיית הטוב בהיקפים שפחות מצויים במודעות של הציבוריות הישראלית, את הקהילתיות והדאגה לאחר, את הענווה וההסתפקות במועט, את האושר שאינו קשור בשום צורה לעושר.

הם לא עשויים מקשה אחת: חלקם מאורגנים תחת סדר נטול ספק, נטול תהיות ושאלות. חלקם אותנטיים, פתוחים, אישיים, משתפים וכנים עד כדי דמעות. חלקם מבוססי פחד וחלקם יסודם בהיפך הגמור – באהבה. חלקם מדברים רק שמרנות וחלקם מחויבים לחדשנות. חלקם תומכים בעבודת חרדים ולא רק של נשים חרדיות. חלקם מקדמים ומקיימים לימודי אקדמיה ואפילו שירות צבאי. חלקם מכניסים לימודי ליבה גם לבנים ואף מעל לגיל בית ספר יסודי. חלקם מכירים במדינת ישראל וחלקם רק בארץ ישראל ומשכך גם אינם מעוניינים לקבל מהמדינה דבר. חלקם מתירים וחלקם מחמירים ואוסרים.

זה עוד לא זמן לסיכומים, אבל כמה תובנות כבר עולות: בתוך השחור והלבן שמקיף את עינינו יש קשת גדולה של צבעים. בניסיון שלנו לגרום לשינוי, אנחנו לעיתים עוזרים לו ולעתים דווקא מפריעים לו ומקצינים עמדות קיצוניות ממילא. זו הזדמנות לבחון את עצמנו, כל אחד בשבטו, מה הוא יכול לקחת משם, במקום להיות רק סמוך ובטוח בדרכו ולצעוק 'גוועאלד' כלפי השבט שאינו משתייך אליו".

אמן.

2.

נועה אפריאט, אשת הייטק ויזמית חברתית, סיפרה לי השבוע על מיזם חדש: "סוף לפוסיקט". המועדון התל אביבי שהפך לסמל של ניצול והחפצה של נשים כבר לא פועל. חברת JTLV שרכשה את המקום החליטה שלא לאפשר את המשך קיומו, ובחרה לעשות תיקון גדול במתחם הזה בכיכר אתרים: המקום הופך בימים אלה למרכז של יזמות חברתית, תרבות והעצמה נשית. חללים רבים מחכים שם, מיועדים לעמותות וארגונים שרוצים לעשות טוב. "מדובר על מהפך", אומרת אפריאט. "במקום שבו החברה שלנו כשלה – אנחנו נתקן".

ביום שני כבר התקיים במקום אירוע ראשון, של תנועת "מתערבים". צור גולדין, אחיו של הדר גולדין ז"ל, הוא אחד ממובילי התנועה החדשה, שמנסה להתמודד עם תופעת ההטרדות המיניות. המטרה היא לתת כלים פרקטיים למי שצופים מהצד בהערות מילוליות או התנהגות פיזית פוגענית, כדי ליצור מרחב ציבורי נקי, מכבד ובטוח. הסדנה הראשונה למתנדבים התקיימה שם, דווקא שם, תחת הכותרת: "לראות. לשמוע. למנוע". בקרוב מתוכננת גם "מסיבת הריסה" סמלית. המוזמנים יגיעו עם פטישים כדי להרוס את שרידי המועדון, ולסמל את ההתחלה החדשה.

3.

שמיעת השופר היא המצווה המרכזית בראש השנה. השבוע דווח בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס על סגירת מעגל היסטורית-אקטואלית סביב המצווה הזו: יום ראשון בבוקר, מוזיאון המורשת היהודית במנהטן. פרופ' יהודית תידור שוורץ, ראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן, מסרה בהתרגשות את השופר של אבא שלה – לתערוכה במוזיאון. האב, יחזקאל תידור, היה אסיר בבוכנוואלד ואושוויץ. הוא ניסה לשמור מצוות, להתפלל, ללמוד, ללמד ולאכול כשר עד כמה שהצליח. באושוויץ התמנה ל"סדרן עבודה" וכך הצליח להציל מאות יהודים, תוך סיכון עצמי. בראש השנה תש"ה (1944) התקיימה באושוויץ בסתר תקיעת שופר. כמה חודשים אחר כך, במהלך צעדת מוות, ביקש אחד האסירים מתידור לשמור את השופר אצלו. "אני לא אשרוד עד סוף המצעד", אמר לו היהודי, שאכן צדק. "קח את השופר ותביא אותו לגאולה. תספר לעולם שהיה לנו שופר באושוויץ". השופר ליווה את תידור לאורך כל הדרך, עד לשחרור. לאחר המלחמה, הוא היה ממקימי "קיבוץ בוכנוולד" בגרמניה, והוביל את קבוצת החלוצים הראשונה שעלתה משם לארץ. בספטמבר 1945, ראש השנה תש"ו, הוא תקע באותו שופר באוזני הקבוצה, בזמן שהפליגו באונייה לארץ ישראל. "השופר אכן הגיע אתו לגאולה", אמרה לי השבוע בתו. "למחרת, ביום השני של ראש השנה, הגיעה הקבוצה לנמל חיפה. אבא והחלוצים הדתיים, וגם השופר, נשארו על הרציף עד לצאת החג כדי לא לחלל אותו. אבא איבד במלחמה את אשתו, אך גילה שבנו ובתו נותרו בחיים. הוא נישא מחדש, בנה חיים ואז גם אני נולדתי. הוא שמר על השופר מכל משמר. בכל שנה תקע בו בראש השנה וסיפר את סיפורו. מאז שאבא נפטר, השופר אצלי. לאחרונה גיליתי שבתערוכה במנהטן שעוסקת באושוויץ, מתקשים למצוא תשמישי קדושה ששרדו. החלטתי להוציא את השופר מביתי. כשאשמע השנה את קול השופר בראש השנה, יהדהד בו קולו של השופר הזה, שמוצג מעתה בניו יורק ומעביר לקהל הרחב את הבקשה האחרונה של אותו יהודי מצעדת המוות: תספר לעולם שהיה לנו שופר באושוויץ".

הסטטוס היהודי: "בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיום צום כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן... וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה" (תפילת "ונתנה תוקף")