1. לציונות הדתית מגיע הרבה יותר. זה מגזר מפואר, שכמו כולם לא חף מבעיות, אבל בוודאי שהקרקס המביך הזה לא מייצג אותו. מאות אלפי אזרחים ישראלים טובים קמים הבוקר עם טעם מר בפה, ויודעים היטב שזה היה צריך להיראות אחרת.
2. פוליטיקה היא מקצוע. זו מיומנות. היא שילוב של כריזמה וחזון, עם הבנה פוליטית ותקשורתית, יחד עם יכולת לקדם מהלכים בחקיקה, מתוך משא ומתן ופשרות והסכמים. די לתמימות. אי אפשר סתם להצניח לעולם הזה רב ממכינה או עיתונאי, רק כי הם מצליחים בתחום אחר. אם הולכים רק על חביבות ופופולריות במגזר, אז בואו נציב את ישי ריבו במקום הראשון.
3. רוב הציונות הדתית ממש לא מזדהה עם איתמר בן גביר, אבל גם ממש לא מזדהה עם תרבות של הפרת הסכמים חתומים. מי שחיפש אחדות במגזר יכול למצוא אותה כעת סוף סוף, בזעם המשותף על יו"ר הבית היהודי, בגלל ההתנהלות כולה. אחרי האיחוד של הרגע האחרון אמש, דווקא פרישה מהירה של הרב רפי פרץ לביתו תביא כנראה ליותר מצביעים.
4. נתניהו תמיד משדר רעב, אבל הימין שבע. מאוד. הרבה שנים בשלטון, במנגנון, כחלק מהרוב. הביטוי השחוק "ירי בנגמ"ש" מעיד על כך שכל האנרגיה העצומה מכוונת כבר המון זמן בעיקר כלפי פנים. קבוצת אנשים נאבקת בתוכה איך לחלק את השלטון, אבל שוכחת שהיא צריכה בכלל להיאבק עליו.
5. הכי חשוב: רק הרשימות לכנסת נחתמו ביום רביעי בלילה, לא כל גורלה של הציונות הדתית. פוליטיקה היא רק זירה אחת, חשובה אבל מוגבלת. כל כך הרבה קורה מחוץ לכנסת. כל כך הרבה צריך לקרות מחוץ לכנסת. איך תיראה חזרתו של העם היהודי לארצו? מה היעד, מה השליחות, מה יצית ברק בעיניים?
דווקא בעוד הציבור כולו, בכל המגזרים, צמא למסורת עצמה – מהפלייליסט בגלגל"צ ועד לשיעורי תורה – הציונות הדתית משתבללת לוויכוחים פנימיים בלתי נגמרים. דווקא בתקופה שבה רוב עצום מאחינו ואחיותינו בתפוצות מתבולל ונעלם, הציונות הדתית מדברת על ריבונות ועל אקטיביזם שיפוטי (בפעם האחרונה שבה בדקתי, לא זה מה שקיבלנו בהר סיני).
ואם לחזור לישי ריבו – הרי שבלי לקבל שום שיריון, הוא משפיע ומחנך ומאיר יותר מכל הצעת חוק.
זירות שלמות של תרבות ורוח ותורה ותוכן מחכות לבשורה.
אלפיים שנה חיכינו.
