האם שמעתם קודם על צ'רלי קירק? טור לפרשת כי תבוא תשפ"ה

1

הכרתם את צ'רלי קירק? אם לא, אנחנו בבעיה. אחד התומכים הגדולים של העם היהודי נרצח בארצות־הברית. ישראלים רבים מתאבלים על מותו של ידיד ישראל, שחלקם מרגישים שהוא גם ידיד אישי, אחרי שנים של האזנה וצפייה. אבל ראיתי שלא מעט אנשים שאני מכירה ומעריכה כתבו: "איך לא ידעתי עליו" או "למה אני שומע עליו לראשונה". עצוב. השיח הפוליטי־תקשורתי שלנו תקוע ומוגבל. אדם הוא תבנית נוף הפיד שלו. כמה אנרגיות מושקעות בנושאים שוליים, ולא בסיפור הגדול, בקרב בין הפרוגרס העולמי והאנטישמיות והטרלול בקמפוסים, לבין האמת והצדק של ישראל ושל היהדות. זה הסיפור, וצ'רלי השמיע בו קול כל כך חשוב.

חלק מהכותרות כתבו שהוא היה "משפיען רשת". הוא היה הרבה יותר מזה. מיליונים הושפעו מהפודקאסטים ומהספרים שלו, הארגון הענק שהקים לפעולה בקמפוסים, Turning Point USA - TPUSA, נלחם (בפרט מאז 7.10) נגד הצביעות והתמיכה בחמאס, והמיזם האחרון שלו - שלא הגשים - היה "תגלית" לסטודנטים שאינם יהודים, כדי שגם הם יבואו להכיר מקרוב את ישראל ויתפכחו.

הוא הסביר אותנו למתנגדינו, אבל נדמה לי שהיה מועיל גם לנו להקשיב, ולהיזכר באמיתות בסיסיות. לא כל דעותיו היו כמובן תורה מסיני, אבל צ'רלי היה מוכן תמיד לדון, להתווכח, לענות. כמה סמלי שמתנגדיו רצחו אותו באירוע שכותרתו הייתה Prove Me Wrong - תוכיחו שאני טועה. יש מי שלא רוצה לדבר ולנצח בדיון, הוא רוצה להשתיק אותו.

אז לזכרו, תבדקו מי מספר לכם את הסיפור. מי ממסגר לכם את הסיפור. תבדקו שאתם לא מפספסים עוד צ'רלים.

2

אחרי עוד שבוע מטלטל, יש כמה עקרונות בפרשת השבוע, "כי תבוא", שכדאי להיזכר בהם. הפרשה מזוהה מאוד עם הברכות ובעיקר הקללות שמופיעות בה, אם העם לא יתנהג כראוי. בכל דור אנחנו מקווים שהקללות מאחורינו. אבל בתחילתה, הפרשה מתארת מה יקרה כשנבוא אל הארץ, ומספרת בהרחבה על מצוות הביכורים. פרשנינו מוצאים בה כמה עקרונות אקטואליים מאוד:

• חיבור לסיפור הגדול. מה עושים כשבאים לארץ ומצליחים מבחינה כלכלית? זוכרים שאנחנו חלק קטן מאירוע ענק. "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה... וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ...". החקלאי אמור לקחת את ראשית התבואה ולעלות לבית המקדש, כדי להודות. זו לא הוראה טכנית, אלא תפיסת עולם: במקום הנאה מהירה מהרווחים – אנחנו מחברים אותם לנצח, בטקס שמלמד על ערבות הדדית, קהילה ואמונה.
• "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹוקֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה". שום תאנה או רימון שגדלו אצלנו בחצר הם לא סתם פירות, והם לא מובנים מאליהם. הם חלק מסיפור שלם. כשהחקלאי מגיע לירושלים עם הפירות הראשונים, הביכורים, הוא מתייצב בבית המקדש ומתחיל לספר את כל ההיסטוריה שלנו. אם אתם מרגישים דז'ה־וו לליל הסדר, לא טעיתם. ההגדה של פסח מצטטת בהרחבה את הקטעים האלה מתוך פרשת השבוע. החקלאי צריך להזכיר את הסבל ואת יציאת מצרים, את השעבוד והשחרור, ואת כל הדרך עד לארץ ישראל. אז וגם היום, זה נותן פרופורציה וכוח. זה שיעור היסטוריה שהוא גם הביוגרפיה הלאומית שלנו.
• להגיד גם את מה שמובן מאליו. פרשנינו מתעכבים על הביטוי "וענית ואמרת". טקס הביכורים מלמד אותנו שצריך לדבר בצורה מפורשת, לבטא בפועל את התחושות והאמונות שלנו. יש חשיבות בהצהרה הפומבית, בהכרזה. כי דיבור הוא לא רק העברת אינפורמציה, הוא עוזר להטמיע את הדברים בתוכנו ולהפנים אותם. החקלאי מחנך כך את עצמו ואת משפחתו, וגם אותנו שקוראים את הדברים. לא מספיק לחשוב, צריך לומר, לבטא, לנסח. מוזמנים לקחת את הכלל הזה מבית המקדש לחיינו הפרטיים.
• "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹוקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". זה הפסוק האחרון שמתאר את מעמד הביכורים. ושמחת. זוהי מילת מפתח. צריך לעשות את הדברים בשמחה, בהתלהבות ובהתרגשות. לדעת להכיר טובה, להכיר תודה, להוקיר, לשמוח בכל הטוב. המילה שמחה מופיעה פעמים רבות בתורה יחד עם הנתינה למי שאין לו - לוי, גר, אלמנה, יתום, עני. החקלאי צריך לחלוק איתם את ההצלחה הכלכלית, לא להיות אגואיסט, וכך הוא גם יחוש שמחה אמיתית. הדלת לאושר, כידוע, נפתחת החוצה.

3

אחרי קריאת התורה, קוראים את ההפטרה. בשבועות השבועות שבין תשעה באב לראש השנה, נהוג לקרוא מילים מנחמות ומחזקות של הנביא ישעיהו. בכל הדורות אבותינו קראו את המילים וחיברו אותן לחיים שלהם, אבל לינור משה כותבת פרשנות חדשה. בעלה, רס"ר רועי משה, סגן מפקד צוות בתחנת כיבוי באר־שבע, נפל בקרבות גבורה ב־7.10. לינור מגדלת את ילדיהם דניאל והראל, ואת בתם גילי שנולדה אחרי מותו. השבוע היא כתבה את המילים האלה. מאז משה רבנו וישעיהו הנביא, לא נראה לי שקראו ככה את המקורות שלנו:

"חודש אלול הגיע, כשאני נוסעת בכבישים אני רואה שהאדמה יבשה, כמו בסרטונים משמחת תורה שבהם לא היה מספיק ירוק, ולא היה לכם איפה להסתתר. והיובש, עם התאריך שמתקרב, מזכיר לי אותך. איך עשינו סליחות, וחגגנו בראש השנה, וצמנו בכיפור, ולא ידענו מה השם חותם לנו. מי לחיים ומי ולמוות. וכל כך חיכינו ל'אחרי החגים', כשאהיה בשמירת היריון ואתה איתי בין המשמרות.

"אני שואלת את עצמי מה היית עושה אם זה היה הפוך. ואני יודעת שגם אתה היית רואה הכל בעיניים של אמונה. הרי אין איך להסביר את מה שהעולם עובר מאז אותו יום. אז אני כמוך, נדבקת למקורות. לומדת תורה מתוך הספר הכחול שלך - כל שבת את הפרשה ואת ההפטרה, עם כל הפירושים והמדרשים.

"וזה נותן לי אוויר. וזה מסביר לי מה קורה. שהכל מושגח ומדויק. הכל כתוב. מה שקרה כתוב, מה שקורה כתוב, ועיניי נשואות קדימה, למה שעוד יקרה, וכתוב.

"היחסים שלי עם אלוקים תמיד היו מיוחדים, עם מורכבות ועומק. ואני שואלת אותו תמיד מה הוא עושה עם כל הדמעות האלה שעם ישראל שפך, במיוחד בשנתיים האלה. דמעות של דתיים, חילונים, מהעיר, מהקיבוץ. אם יש משהו שבאמת מאחד אותנו זה אולי הדמעות. אבל אני יודעת, שהדמעות אף פעם לא הולכות ריקם. אז לא התייאשתי. לא התייאשנו. עד אחרי הנצח".

תודה, לינור. שנבואות הנחמה של השבת ייתנו לך נחמה. שבת שלום.

הסטטוס היהודי:

"אין אף אדם לא־יהודי בגילי עם רקורד כזה של תמיכה בישראל, אהדה לעם היהודי ומלחמה באנטישמיות. ברמה הכי אישית, ישראל שינתה את חיי וחיזקה את אמונתי. היא החזירה את התנ"ך אל המציאות". (צ'רלי קירק, איש התקשורת השמרני־אמריקאי שנרצח השבוע)

שיעור לפרשת כי תבוא תשפ"ה