מה התגובה לבחירת ממדאני? טור לפרשת וירא תשפ"ה

1

בנובמבר 2024 התקיימו הבחירות לנשיאות ארצות־הברית. באותו שבוע פגשתי בעיר מודיעין ילד חמוד שעלה משם לאחרונה עם משפחתו. "אני ממש רוצה שהאריס תנצח!" הוא אמר בהתלהבות. הבטתי בו בפליאה, והוא הסביר: "סבא וסבתא שלי בניו־יורק תמיד אומרים שאם היא תנצח את טראמפ אז זהו, זה הסוף של ארצות־הברית, והם עושים עלייה".

טראמפ ניצח. סבא וסבתא שלו עוד שם, אבל השבוע נזכרתי בו. הוא בטח ממש רצה שממדאני ינצח. מה סבא וסבתא שלו יעשו עכשיו?

2

ועם כל הכבוד לסבא ולסבתא האלה, הקריאות ל"כל יהודי ניו־יורק לעלות לארץ", קריאות שהפוליטיקאים שלנו משמיעים בעברית החל מיום רביעי, לא נשמעות ולא מתקבלות, במצב הנוכחי. רוב יהודי העולם לא ביקרו בישראל מעולם. קראו שוב את המשפט הזה, לפני שאתם מפצירי בהם לעלות מחר בבוקר.

עלייה היא שיאו של תהליך חינוכי, של חיבור, של זהות, של לימוד. זה מתחיל מגיל אפס, מגן ילדים יהודי - ורוב ההורים היהודים לא שולחים את ילדיהם לשם. לכן רוב העולים מארה"ב בשנים האחרונות הם יהודים דתיים מאוד, ציונים מאוד, מחוברים מאוד. וזו, לצערנו, קבוצה קטנה מאוד.

7/10 החל לטלטל את הספינה. כתבתי פה רבות על "יהודי 8/10". לאחרונה, בפודקאסט באנגלית במגזין "טאבלט" עם פרופ' ליאל ליבוביץ', נתתי את המייל האישי שלי וביקשתי לשמוע סיפורים כאלה.

המייל התמלא בעשרות עדויות. אם לא הייתי קוראת את זה בעצמי, הייתי בטוחה שמישהו ממציא. זה פשוט לא הגיוני, לראות את הנשמה היהודית מתעוררת ככה במקביל, אצל כל כך הרבה אחים ואחיות רחוקים.

מאשה, שנולדה במוסקבה וחיה בסן־פרנסיסקו, כתבה לי שגילתה אחרי הטבח שהיא בעצם מסתירה מהבת שלה את החדשות מהמזרח התיכון, ואז החליטה להפסיק ולצלול עם הבת למסע של לימוד. שתיהן הולכות ביחד לחוג יהדות בבית חב"ד בימי ראשון, חוג שמיועד לילדים. הן לומדות מההתחלה את הכל, אמא ובת, בלי להתבייש.

כתב לי בראד מניו־ג'רזי שהתחיל, הוא לא יודע אפילו למה, להניח תפילין ולעשות קידוש, לראשונה בחייו, כתגובה למה שהתחולל בישראל. הוא לא יודע מה הקשר, אבל פשוט מרגיש עמוק בפנים שזו התגובה הנכונה. הוא גם התחיל ללמוד עברית, ממש מהאות אל"ף.

כתב לי גם דיוויד מאטלנטה, ששם מזוזה והולך עם שרשרת של מגן דוד, ושוקל לבוא לראשונה לבקר בישראל, כי ההורים אף פעם לא לקחו אותו. הוא בן 50. הגיע הזמן.

כל כותב מייל כזה לא יודע על המייל שלפניו או אחריו. ביחד הם מספרים סיפור של אופטימיות. אלה לא רק הצעירים בישראל שעפים עכשיו על הסליחות ועל הציציות. אלה גם המבוגרים בקליפורניה שלא שמעו שיר של בן צור מעולם.

השבת הקרובה היא "השבת הבינלאומית". הפרויקט השנתי שהתחיל הרב ד"ר וורן גולדשטיין, הרב של דרום־אפריקה, הולך וצובר תאוצה. בכל שנה הוא מצליח לאחד מיליונים, מכל רחבי העולם, לשבת יהודית משותפת. בשבת הקרובה, בניו־יורק, זה חשוב במיוחד. אין־ספור מוסדות, בתי כנסת וקהילות קוראים ליהודים לבוא ולהיות ביחד דווקא בשבת הזו. להפגין זהות יהודית פומבית וחזקה, לתמוך כעת בישראל מול גלי האנטישמיות והשנאה.

האם אחרי "יהודי 8/10" יגיעו גם "יהודי 5/11", היום שאחרי בחירת ממדאני? האם נראה עוד ועוד התפכחות ועוד התבהרות, אור מתוך החושך? הלוואי.

3

אל"ם אסף חממי, שנפל בקרב ב־7 באוקטובר, הובא השבוע לקבר ישראל. גאולה רבי מקיבוץ כרם שלום שלחה לי תיעוד שלו, מבקר אצלם בקיבוץ, כמה חודשים לפני 7/10.

בימים האיומים של הקונספציה, כשהייתה פה הכלה מקסימלית ל"טפטופים" מעזה, אנשי כרם שלום חיו תחת איום תמידי של אזעקות.

חלק מההתמודדות שלהם היה בטקס קיבוצי מרגש – "נטיעה במקום נפילה". בכל פעם שטיל היה נופל, בכל פעם שאפילו רסיס או הדף היו יוצרים בור באדמה, הם היו מזמינים את הציבור לטקס נטיעת עץ בבור שנוצר מהנפילה.

אם האויב כבר במילא עשה לנו את העבודה וחפר לנו בור, הם היו מסבירים, אז למה לא לנצל את זה לנטיעה? וכך הילדים של הקיבוץ למדו, עם הידיים שלהם שחפרו בחול, מסר עמוק לחיים: יש בורות. יש נזקים. יש פגיעות. אבל לא משאירים את הבור פתוח. סותמים אותו, ואפשר אפילו להשתמש בו לטובה ולהצמיח מתוכו משהו טוב, ירוק, רענן, שלא היה כאן לפני כן.

בתיעוד רואים את אסף חממי נרגש, נוטע עץ ביחד עם ילדי הקיבוץ, ואומר בסרטון קצר: "תודה שהזמנתם אותי".

הרבה בורות נפערו כאן, אמרה לי השבוע גאולה מקיבוץ כרם שלום, שכבר חזר הביתה וקולט משפחות חדשות. יש הרבה חללים שצריך למלא, הרבה אובדן וחוסר. אבל התיעוד ההוא של חממי נוטע שתיל בתוך הבור, נתן לה השבוע תקווה. זו הצוואה. לצמוח מתוך הקושי.

4

ולסיום, תזכורת:

1. פרשת השבוע היא פרשת וירא, הפרשה הרביעית בתורה, אחרי פרשות בראשית, נח ולך לך.
2. הפרשה פותחת בהכנסת האורחים החמה של אברהם אבינו לאוהל שלו: ביום חם, הוא ממש רודף אחרי שלושה זרים כדי לארח אותם. זה שיעור גדול בצדקה, ביחס לזולת ובחסד - שמוביל את חיינו עד היום. חלק מהאלגוריתם של העם היהודי התעצב כאן, בסיפור המכונן הזה.
3. כדאי לשים לב לכל המילים בפרשה שמתארות כמה אברהם הזדרז לעשות חסד. הוא רץ, הוא מיהר, הוא האיץ בכל בני המשפחה ושיתף אותם במלאכה. הוא מלמד אותנו לעשות מעשים טובים בהתלהבות, באהבה, בזריזות. השאלה היא לא רק מה אתה עושה, אלא גם איך אתה עושה.
4. בהמשך הפרשה, מסופר על לידת יצחק. לשרה ולאברהם יש סוף־סוף בן ממשיך. אבל בהמשך מתוארת גם העקידה, הדרישה לקורבן כה כואב ומשמעותי. העקידה היא ניסיון בלבד, והיא מסתיימת בהכרזה: "אל תשלח ידך אל הנער". אלוקים לא רוצה קורבנות של בני אדם, חלילה. לאורך ההיסטוריה יהיו קורבנות, ויהיו עקידות, אבל אנחנו מקדשים את החיים.
5. הפרשה הארוכה והחשובה הזו מתארת גם כיצד נחרבה סדום, עיר שהיו בה רוע, אלימות ושחיתות. סדום היא ממש סמל של חושך, מול האוהל של אברהם, שהיה בית של נתינה, חינוך ואמונה. שנזכה להמשיך את דרכו המאירה של אברהם.

שבת שלום.

השיעור השבועי לפרשת וירא תשפ"ו