מה באמת המסר של חנוכה? טור לחנוכה ופרשת וישב התשפ״ו

1

בתחילת פרשת "וישב", אנחנו קוראים על קנאה ושנאה בין יוסף לבין האחים. הם בקושי יכולים לומר לו שלום. בהמשך הם זורקים אותו לבור ומשם הוא נמכר למצרים. העלילה הזו תלווה אותנו עד סוף ספר בראשית, ובעצם – לצערנו – עד היום.

זה חטא עצוב של שנאת אחים, של מריבה עמוקה בין השבטים השונים בעם ישראל. הבנים של יעקב אבינו אמורים להמשיך אותו ביחד, בסגנונות שונים אבל באמונה משותפת בהמשך דרכו. אז איך זה יכול להיות? איך הגענו לאכזריות כזו, לאיבה כזו? פרשנינו מפנים אותנו לפסוק בפרשה שמספר כך: "ויראו אותו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אליו להמיתו".

האחים ראו את יוסף מרחוק. הם לא ראו אותו מספיק מקרוב, לא הרגישו קשר אישי ואמיתי, לא ראו אותו כבן אדם, כאח.כשרואים מרחוק, בלי קשר אישי, בלי היכרותת ושיח וחיבה ואחווה, אנחנו עלולים להתנכל ולשנוא. אנחנו רואים תדמית, מגזר, אידיאולוגיה, ולא אח יקר.

קחו את הפסוק הזה ונסו לראות אותו כקריאת אזהרה. כדאי להסתכל כך על היחסים בינינו לבין חברינו, בני משפחתנו וכמובן – בין השבטים והמגזרים השונים בעם ישראל. "ויראו אותו מרחוק", כלומר – ויראו אותו דרך הרשתות החברתיות, דרך התקשורת, דרך קמפיינים, דרך מצלמות, דרך ספינים, דרך ציניות וטינה. התיקון הוא פשוט: ויראו אותו מקרוב. להכיר, לדבר, להתקרב באמת.

2

ביום ראשון בערב נדליק נר ראשון של חנוכה, ואני רוצה לעשות פה תיקון: לפני שנה סיימתי הרצאה בקריית מוצקין על חנוכה. חשבתי שהיה מצוין. דיברתי על הקרב של היהודים נגד התרבות היוונית, על המאבק הרעיוני של עם ישראל גם כיום מול תרבות זרה, על המסר העמוק של הדלקת אור דווקא בשיא החושך, כשהימים כל כך קצרים וחשוכים וקרים. הוספתי כמה סיפורי גבורה ואור מודרניים, של ימינו. אז חשבתי שהיה מצוין, אבל טעיתי.

בסוף ההרצאה ניגשה אליי אישה צעירה, עם מבטא רוסי קל, ושאלה: "רגע, תכלס, איך מדליקים נרות ומתי וכמה?".

נשארתי איתה להרצאה פרטית קצרה, כשעוד כמה אנשים בקהל נשארים לשמוע. הבנתי שם דבר גדול: בעידן היהודי החדש הנוכחי, צריך לדבר על התכלס. אנשים רוצים היום עשייה. מצוות. פרקטיקה. אחר כך אפשר להוסיף פירושים יפים ועמוקים.

אז הנה, אכתוב גם כאן: ביום ראשון אחר הצהריים מדליקים נר ראשון של חנוכה, ונר נוסף – השמש. לפני ההדלקה מברכים שלוש ברכות: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך עולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה", ואז "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" וגם – "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". בשאר הימים – רק את שתי הברכות הראשונות. אחרי ההדלקה אומרים אתהמילים היפות של "הנרות הללו", שרים "מעוז צור", ויש עוד הרבה מנהגים ומזמורים. זה גם זמן לתפילות אישיות, מול הנרות.

חוץ מהדלקת נרות החנוכה, יש עוד מצוות בשמונת הימים האלה: אמירת ה"הלל" (פרקי תהילים של הודיה) בתפילת שחרית בבוקר, קריאה מיוחדת בתורה, הוספת "על הניסים" לתפילה ולברכת המזון ויש גם המון מנהגים, שאינם הלכה – סביבונים, לביבות, סופגניות, דמי חנוכה ועוד.

בהרבה מאוד הזדמנויות השנה, האישה מקריית מוצקין השפיעה עליי. רציתי להתחיל בקומה השלישית, וחזרתי לקומה הראשונה, לבסיס. הרגש היהודי העוצמתי שאנחנו מרגישים צריך תרגום לכלים מעשיים, ולא כולם למדו הכול בבית הספר, ולא כולם זוכרים. ידע הוא כוח. תחלקו אותו.

3

לקראת החג, הרב אהרן צהר שלח לי את הטקסט המקסים הבא. כל ביקור בבית אבות ממלא בפרופורציה, מול סערות היומיום. אבל הוא זכה לביקור מיוחד:

"יום עמוס, שמתחיל בפגישות בצבא, וממשיך בלו"ז צפוף, דקה אחרי דקה. בשמונה בערב אני מגיע לירושלים ומחליט בספונטניות: אני קופץ לבקר את סבא שמואל. זה סבא של אישתי והוא בן 105. כן, 105! הוא עלה לבד לארץ אחרי השואה, ולחם בגבורה במלחמת השחרור. מהזן החזק הזה, של האנשים של פעם. קם לפנות בוקר ועלה על עגלה עם סוס, בלי חוכמות, כדי לפרנס את המשפחה. בלי ללכת לחוג סוסים וללמוד, בלי 'בא לי' או 'לא בא לי'. פעם סיפר לי שאחרי השואה לא היה לו מקום לשים את הראש בלילה. הבן אדם בנה מפעל מצליח לייצור מרצפות בעשר אצבעות, התחתן עם ניצולת אושוויץ והקים משפחה לתפארת. ואני? רק זכיתי להתחתן עם אחת מנכדותיו.

"אבל הדבר שבאמת הדהים אותי היה הרגע הבא: הגעתי לבית האבות שלו, 'רמת תמיר', ופגשתי בלובי את העוזרת ההודית ארצ'נה. שאלתי איפה סבא והיא ענתה: הוא בשיעור, יסיים עוד 40 דקות. נכנסתי לבית המדרש, ודמעות עלו בעיני. בשקט ובשלווה, יושב לו שם סבא שמואל מדרצקה, עם זכוכית מגדלת ענקית, ועם כרך גמרא עוד יותר ענקי, ומקשיב בקשב לרב. מקשיב לקושייה, ואז לתירוץ, וכך בגיל 105, בהתמדה מעוררת הערצה, לא מוותר על לימוד הגמרא היומי הקבוע.

"וזה לא הוא, זה אנחנו. חג החנוכה בפתח. אם אתם שואלים אותי איך זה שכל האימפריות הושלכו לפח הזבל של ההיסטוריה, ועם ישראל המשיך לפרוח למרות כל הרדיפות, זאת התמונה שמסבירה הכל.'אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו'. גם בגיל 105. לנצח. עם ישראל חי. חנוכה שמח".

הסטטוס היהודי:

הסטטוס היהודי: "העולם מלא באורות של פרסום, של 'בוא תראה אותי'. בחנוכה מדליקים נר קטן, פנימי, של משפחה. נר צנוע של בית, כי זה העיקר בחיים. לא אורות מסנוורים של מסכים וחיצוניות. בחנוכה - נדליק כל אחד את האור הקטן והעדין שלו" (מתוך כתביו של המחנך הרב נערן אשחר, שנפל בגבול הצפון לפני כשנתיים)