1.
ספק אם יש קורא של הטור הזה, ספק אם יש משפחה בישראל, שלא נעזרו ב"יד שרה" לאורך השנים. במובן הזה כולנו קצת אבלים על אורי לופוליאנסקי, המנוע מאחורי אימפריית החסד הזו, שנפטר השבוע בגיל 74. הנה כמה שיעורים שזכיתי ללמוד ממנו באופן אישי לאורך השנים.
ראשית, הוא לא קם בבוקר והחליט להקים ארגון. הוא פשוט ראה מצוקה, והמנהיגות שלו צמחה באופן טבעי. "קניתי מכשיר אינהלציה לבן הקטן שלי", סיפר, "ופתאום ראיתי ששכנים מגיעים להשאיל אותו, שוב ושוב. כך בעצם התחיל ארגון 'יד שרה'. אחר כך קיבלנו בהשאלה עוד מכשיר רפואי, שיהיה. אבא שלי בא אלינו לשבת, הוא ראה שכל כמה שעות מישהו נכנס לקחת מכשיר, והבין שצריך מקום מסודר. שיש פה משהו שמתחיל, שיש צורך אמיתי. הוא בדיוק מכר את החנות שלו ויצא לפנסיה, ונתן לי את הרווחים מהמכירה. כך התחיל ארגון ההתנדבות הגדול במדינה".
גם כשהיו מיליוני ישראלים שנעזרו בו, ביותר מ-120 סניפים עם כ-10 אלפים עובדים ומתנדבים, הפשטות הזו נשארה. לופוליאנסקי זכר שמות ופרצופים, היה נגיש ואנושי, ומעולם לא "התנפח". גם כשהיה ראש עיריית ירושלים, התואר "מייסד יד שרה" היה חשוב בעיניו יותר. רעייתו מיכל וילדיהם היו חלק בלתי נפרד מהמפעל העצום. אני כותבת כאן כעיתונאית, אבל קודם כל כאימא שהגיעה למרכז החירום של יד שרה על שם פרנקל שנפתח לאחרונה, עם ילד שנקע את הרגל, וחסכה שם המון שעות וכסף. תכפילו את זה במיליונים של מקרים. מרכז החירום הזה היה עוד מיזם מקורי שלו: להקים ליד המרכז הרפואי "שערי צדק" מקום שיחסוך ויפחית את העומס שם, למקרים קלים יותר. איזה סטארט אפ רפואי גאוני.
זו רק דוגמה אחת. מאז מכשיר האינהלציה הראשון ועד ליום רביעי השבוע שבו נפטר, הייתה בו התחדשות בלתי פוסקת. הוא קם בבוקר וחיפש חידושים, איך עוד אפשר להיטיב. פגשתי אותו בפעם האחרונה בחג הפסח האחרון, עם השבט המפואר שהקים, שגם הוא מפעל חיים. הוא לא הפסיק לספר על פרויקטים חדשים. יד שרה זה כבר מזמן לא השאלה של הליכון. הוא סיפר על ריטריטים לפצועים ולנפגעי המלחמה, על תעסוקה שיקומית למי שמרותק לביתו, על משחקיות לילדים חולים, על מרפאת שיניים ניידת לקשישים. בטוח שכחתי עוד כמה פרויקטים.
והיו גם ההתמודדויות האישיות. בתקופת משפט הולילנד, זכיתי בריאיון בלעדי איתו ונדהמתי. ניסיתי להוציא ממנו כותרת נגד השופט דוד רוזן, נגד עד המדינה שמואל דכנר, ולא הצלחתי. רק חיוך. באותה תקופה במחלת הסרטן, והנכד שלו נפטר בזמן טיפול שגרתי אצל רופאת שיניים. בכל המצבים האלה שידר חוסן פנימי. "החלטנו לא לתבוע את רופאת השיניים, רק לפעול כדי שטעויות כאלה לא יחזרו על עצמן", הסביר בשם המשפחה, וקרא לרופאה ששגתה לבוא לשבעה על הנכד. "אני חושב שהקדוש ברוך הוא עושה איתי כל כך הרבה טוב. אם הייתי רק מודה כל היום, לא הייתי מספיק. אז נכון, יש גם טיפות מרות בחיים".
לא כל אחד יכול וצריך להקים ארגון שיזכה בפרס ישראל, שיהפוך למודל שיאומץ גם במדינות אחרות. אבל כל אחד יכול לקחת משהו מגישתו, מאישיותו. גם ביחסי חרדים-חילונים היה הרבה מה ללמוד.
והיה רגע אחד שהרשים אותי במיוחד, אחרי אותה ההרשעה. "את יודעת", אמר לי, "אני ממש מרגיש שהשם של 'יד שרה' לא נפגע. אנשים עדיין חושבים שזה ארגון אמין, רציני, מקצועי וטוב. השם שלו לא נכווה, ואין אף אחד שלא יבוא אלינו בגלל המשפט". אבל השם של לופוליאנסקי נפגע, אמרתי לו, והוא חייך כרגיל ואמר: "זה נכון, אבל זה פחות חשוב".
עכשיו אחרי פטירתו הוא עומד למשפט האמיתי, כשמיליוני מעשי חסד מלווים אותו.
2.
ולסיום, כמה תזכורות:
- מזל טוב, בשבוע שעבר סיימנו את ספר בראשית, ובשבת הזו נתחיל את ספר שמות, השני בתורה. אם החומש הקודם תיאר את האבות והאימהות, את המשפחה היהודית הראשונה, בחומש שמות אנחנו לומדים שהתורה לא ניתנה לבודדים, ליחידים. היא ניתנה לאומה. זה הספר שבו עם ישראל עולה על בימת ההיסטוריה. זה גם הספר שבו החירות עולה על בימת ההיסטוריה. פרשנינו מסבירים שכל המאבקים שאנחנו רואים עד היום, גם באיראן ברגעים אלה ממש, הם המשך ליציאת מצרים, סמל למאבק בדיקטטורות.
- פרשת שמות, הראשונה בספר, פותחת בסיפור יציאת מצרים. פרעה מלך מצרים פוחד מעם ישראל. אין לנו מדינה או צבא, הוא מפחד מעצם הקיום שלנו, שמאיים על זהותו, על רשעותו. הוא מחליט להפוך את העם לעבדים, מעביד אותם בפרך, מצווה להרוג את כל התינוקות הזכרים ומנסה למחוק את הזהות היהודית.
- אבל בפרשה אנחנו פוגשים לראשונה את משה רבנו. המנהיג הגדול של העם היהודי הוא תינוק, שנולד בסתר, בימי השעבוד והגזירות. הוא גדל, ואז מקבל את שליחות ההנהגה. משה רבנו מעיד על עצמו בפרשה שהוא "כבד פה", "כבד לשון", "ערל שפתיים". כלומר, מגמגם ולא נואם כיכרות מרשים. הוא מלמד אותנו שיעור חשוב: העיקר הוא לא הכריזמה והדיבור בציבור, אלא קודם כל המהות, האישיות, הנאמנות לשליחות.
- הנשים בפרשה מובילות את העלילה: יוכבד, אמא של משה, יולדת אותו למרות הסכנה והקושי, ומסתירה אותו. מרים, אחותו, שומרת עליו בתיבה ביאור. בת פרעה מצילה אותו ומגדלת אותו בארמון. המיילדות העבריות, שפרה ופועה, "מסרבות פקודה" ובניגוד לציווי של פרעה משאירות את התינוקות היהודיים בחיים. חכמינו אומרים על כך את המשפט המפורסם: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, ובזכות נשים צדקניות – ניגאל".
- ואחרי כל מלחמות האחים ומריבות ההנהגה בספר בראשית, ספר שמות מציג מודל אחר: שלושה אחים שינהיגו במשך ארבעים שנה במדבר, ביחד. משה, אהרן ומרים. ספר של אחווה ושיתוף פעולה, שמלמד אותנו איך יוצאים מעבדות לחירות, איך מתקדמים לעבר גאולה, ביחד.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי:
"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ – המשפט הזה מתאר בפרשה כיצד העינויים של פרעה רק גרמו לעם ישראל לפרוץ ולהתפתח עוד יותר. זה מנגנון ההפעלה שלנו. קוראים לזה בלשון המקצועית 'צמיחה פוסט טראומטית'. דווקא מתוך הטראומה אנחנו מגיעים למקומות חדשים וגבוהים יותר. מאז שמחת תורה, העם היהודי זקוק במיוחד למשאבים האלה שלו: כאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ". (הרב והמטפל אהרון דרמון)
