הזמר נועם בנאי, בנו של מאיר בנאי ז"ל, כתב מילים יפות מאוד על תפילה - ובעצם על קשר עם אלוקים ועם אנשים:
"לפני כמה שבועות הייתה לי שיחה מעניינת עם חבר. הוא טען שממילא חלק גדול מהזמן אנשים מתפללים בלי כוונה באמת. חושבים על הבוס בעבודה, על סידורים שלא הספיקו, על הודעה שעוד לא חזרו אליה.
ואם אנחנו לא באמת נוכחים, לא במאה אחוז, ואולי לפעמים רק מסמנים וי על התפילה, אז מה בכלל המשמעות? למה להתפלל ככה?
יש קול שאומר: הוא צודק. אתה משקר לעצמך, אתה מזייף. אתה מנהיג את החיים שלך בלי תשוקה, בלי כנות.
הסתובבתי עם השאלה הזו כמה ימים. חיפשתי לה תשובה טובה, לא תשובה מהסוג של 'כי צריך'. חיפשתי תשובה שתספק אותי, גם בשכל וגם בלב, ולא מצאתי.
עד שהגיע רגע אחד יפה בתפילת ערבית. רגע שבו הרגשתי מחובר, קרוב לקדוש ברוך הוא. האטתי את התפילה וניסיתי להתבונן במה שקורה שם, באותו רגע, שהופך אותו לכזה. ואם צריך לסכם את זה במילה אחת, זו הייתה תחושה של קשר. כמו שאני קשור ומכיר את אשתי, או את חברי הילדות שלי. תחושה שאני קשור, מכיר, מוכר.
ואז חשבתי על זה, שכאשר אני יושב עם אשתי באיזו חופשה על החוף, ואנחנו רואים שקיעה מרהיבה, ופתאום מרגישים חיבור עמוק, אחדות של הנשמות שלנו - מה שבעצם מאפשר את הרגע הזה הם כל אותם רגעים אחרים במשך השנה. רגעים משעממים ושגרתיים, מונוטוניים, בלי שום התעלות רוחנית. רגעים שבהם עשינו אחד בשביל השנייה. כל הפעמים שזרקתי את הזבל, עשיתי מדיח, הוצאתי את הילדים, הכנתי לה מרק כשהיא לא הרגישה טוב.
אם תהיה שם לידי אישה שאני לא מכיר, אולי תהיה שם התרגשות של דייט ראשון, אבל תחושת קשר עמוק לא תוכל להיות בלי לבנות אותה.
גם תפילה בלי מחויבות אולי תוכל להיות מרגשת ומסעירה, אבל קשר, קשר אמיתי עם הבורא, לא נבנה מרגעים גדולים בלבד. הוא נבנה משגרה. גם כשהיא לא תמיד מלאה בריגושים".
