גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית, זו החלטה שלנו האם להתייאש מכל אירוע נקודתי, חמור ככל שיהיה, או לראות את התמונה הרחבה, את הסיפור הגדול והקדוש שאנחנו כותבים.
בפרשת השבוע העם נמצא במדבר, אחרי יציאת מצרים, בדרך לארץ ישראל. משה רבנו שולח 12 מרגלים לבדוק את הארץ, וכאן מתחיל המשבר: עשרה מרגלים חוזרים פסימיים. מיואשים וגם מייאשים. אין סיכוי. רק שני מרגלים חושבים אחרת. "טובה הארץ מאוד מאוד", הם אומרים. אלוקים איתנו, בואו נמשיך.
אנחנו קוראים את הדברים האלה כיום, בארץ ישראל, ולכן קל לנו להסביר למה רוב המרגלים טעו, ודווקא המיעוט צדק. אנחנו כבר יודעים את הסוף הטוב של העלילה, את כל הספוילרים. אבל המחנך הרב משה צבי נריה תמיד ביקש שנדמיין את עצמנו במצב הזה, שממש ניכנס לתוך הפרשה כאילו אנחנו שם. וזה כבר מאתגר יותר. נסו לדמיין:
עשרה מרגלים חשובים, פרשנים חכמים ומנוסים, מסבירים שיציאת מצרים הייתה טעות, שכל הסיפור הזה על הארץ והעם והתורה הוא פייק לא מציאותי. מה היינו עושים בזמן אמת? מקשיבים למרגלים הפסימיים בפרשה, שאמרו לחזור למצרים,
או ממשיכים באמונה, במסע לארץ ישראל, שאלוקים הבטיח?
ומה אנחנו עושים היום, מול דברי כפירה וייאוש?
נקודה למחשבה. שבת שלום.
