הילה ברביץ היא מיילדת שגרה בקיבוץ סעד, והיא שלחה לי סיפור קטן אבל גדול: "יום חמישי בערב, תוך כדי בישולים לשבת - שיחת טלפון. זה צביקה רידר, השכן שלנו, חובש בכיר, מודיע לי: 'יש לי קריאה ליולדת'. חצי דקה ואני כבר על האמבולנס החדש שלו, שנתרם לזכר בנו דור, שנרצח בבארי בשמחת תורה.
אנחנו מתחילים לנסוע אל הכניסה לבארי, באזור השדות. בדרך צביקה אומר: 'איך אני רוצה שתהיה כאן לידה, באמבולנס של דור. זאת הקריאה הראשונה שלי עם הרכב הזה'.
בדרך לבארי, מול קיבוץ עלומים, צביקה קולט את הרכב שקרא לנו, בצד הדרך. אנחנו יוצאים ורואים אישה נשענת על הבאגז' של הרכב, שני ילדים קטנים בפנים, ובעל שמאוד, אבל מאוד (!) שמח לראות אותנו...
אני ניגשת מהר. האישה כבר ממש בלידה. צביקה ממהר להוציא אלונקה כדי להכניס אותה לאמבולנס. אנחנו נכנסים, ותוך שניות היא יולדת. בן, מהמם, יפהפיה. כולנו בהתרגשות שיא. אני מחזיקה חזק כדי לא לבכות.
בתזמון מושלם מגיע אמבולנס טיפול נמרץ ולוקח אותה, מאושרת, למחלקת יולדת.
בדרך חזור אני חושבת על הפרויקט ששמו 'פותחות ציר', שמשלב את ארגון המיילדות עם מד"א, בדיוק בשביל מקרים כאלה. ברוך השם שבזכות הפרויקט הזה הייתי פה. תמיד אומרים על אמבולנס 'שישתמשו בו ללידות'. והנה זכינו.
ואז אני חושבת על דור רידר הי"ד, הבן של צביקה שנרצח בבארי. אמבולנס על שמו נחנך, והקריאה הראשונה היא בגלל בן זכר, שנולד ממש בדרך לבארי. והברית – תהיה בעזרת השם ממש בערב שמחת תורה.
והדמעות כבר לא עוצרות. אני בוכה על דור היקר, על אדריאן חברתי, המיילדת האהובה שנרצחה בבארי, ועל היולדת שעזרתי לה להביא חיים חדשים לעולם.
חוזרת הביתה, לבישולים לקראת שבת.
וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".
