- היום תשעה באב. יום חורבן בית המקדש והיציאה לגלות. היום העצוב ביותר בלוח השנה שלנו. לצערנו קיבלנו תזכורת: אויבינו מפרסמים תמונות קשות וכואבות של אחינו בשבי, מזכירים לנו שיש בעולם רוע אכזרי ובלתי נתפס, שרואה בכל יהודי אויב. מזכירים את זוועות ה-7.10 לעולם, עולם שלצערנו חלקו שכח - ומאשים אותנו. מזכירים לנו שלעם ישראל יש עוד אתגרים רבים, מורכבים וכואבים - בדרך לשיקום ולהתקדמות.
- אבל למה בכלל צריך להוסיף היום עוד צער ועצב? למה היום הזה חשוב עכשיו? ובכן, זה היום לקחת את כל מה ששבור ועצוב בעולמנו, את כל הטרגדיות האישיות והלאומיות, בכל הדורות, ולחבר אותן אל השורש: יש לכך סיבה. הכל קשור בחורבן בית המקדש. הוא לא רק בניין של אבנים, הוא מבטא מציאות מושלמת, מתוקנת, שבה הכל במקום. העולם הזה עדיין לא מושלם, ואנחנו לא משלימים עם המציאות הנוכחית. זה היום לתפילה, לבכי, לצער. נוהגים לומר ביום הזה את מגילת איכה והקינות, וכמובן - גם תפילות פרטיות. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, שפיכות דמים, גילוי עריות, עבודה זרה, ועוד שורה של קלקולים מוסריים ורוחניים. היחסים בינינו לבין עצמנו, והיחסים בינינו לבין אלוקים, עדיין צריכים תיקון.
- גיליתי את תשעה באב רק בגיל העשרה. בילדותי הישראלית-חילונית הכול לכאורה המשיך כרגיל בקיץ. בבית הספר לא הייתה מחברת תשעה באב, כמו מחברת חנוכה או פורים. זה תמיד יוצא ביולי-אוגוסט, בחופש הגדול, וכך היום החשוב הזה לא לגמרי נכנס לתודעה.
- אבל בגיל הנעורים גיליתי מה זה בית מקדש ומה המשמעות שלו. מהי גלות ומה זה גאולה. לא באנו להקים כאן רק מקלט בטוח, יש לנו בשורה גדולה יותר. בלי להבין לעומק מה איבדנו ועל מה אנחנו עצובים, לא נצליח לצאת גם מהאתגר הנוכחי, ולהיות מה שאנחנו אמורים להיות. חייבים לעשות זום אאוט, לפחות פעם בשנה, אחרת אנחנו כל הזמן מטולטלים בין הפושים והספינים והקמפיינים. הסיפור שלנו גדול וקדוש יותר.
- והעיקר: המטרה אינה לסבול ולקדש את הצער, אלא לסיים אותו. לתקן את עצמנו ואת העולם. רב מפורסם נזף בהורים שהביאו את הילדים לבית הכנסת רק בתשעה באב, ביום השואה ובימים שבהם אומרים "יזכור". הוא ביקש שיבואו בפורים, בפסח, בסוכות, שהילדים יבססו את הזהות על שמחה ומשמעות. נבואות החורבן שקוראים בתשעה באב הן רק חלק מהתנ"ך. אנחנו מבקשים את התגשמות כל נבואות הנחמה.
תשעה באב תשפ"ה. רלבנטי מאי פעם. בשורות טובות.
