בתחילת פרשת השבוע, מטות מסעי, מסופר על אלעזר הכהן שמלמד את העם נושא מסוים בהלכה. זה מפתיע, מפני שעד אותו הרגע, את כל התורה לימד משה רבנו שירד מהר סיני עם הלוחות. מדוע הפעם זה לא היה משה? ובכן, כי הוא כעס על העם על חטא מסוים, ולכן שכח את ההלכה. רש”י כותב על כך:
"כיוון שבא לכלל כעס – בא לכלל טעות".
הכעס, גם אם מוצדק, וגם אם אתה משה רבנו שאצלו זה חד פעמי, גורם לאדם לטעות, לשכוח, להתבלבל, לא לדעת.
פרשנינו מבקשים שנשים לב לסיפור הקטן והחשוב הזה בתורה: כעס הוא לא סתם תכונה רעה. הוא גורם לנו לאבד את עצמנו, את ההיגיון והחוכמה. לעשות דברים שנתחרט עליהם.
עלינו לפעול מתוך שמחה, יישוב הדעת, ביטחון בה', מנוחת הנפש. והכעס, בדיוק להיפך, מוציא אותנו מאיזון ומתיפקוד נכון.
כמה חשוב לדעת לזהות את הרגש הזה, לדעת לומר *"סליחה, אני כועס עכשיו"* ולעצור.
שלא נבוא לכלל כעס, שלא נבוא לכלל טעות.
בהצלחה.
