הייתי השבוע באוהל האבלים על רן גואילי הי"ד במיתר. בין מאות המנחמים, הייתה שם באותו יום גם חגית ריין, אימו של סרן בניה ריין, שנפל במלחמת לבנון השנייה.
נזכרתי שראיתי אותה בנסיבות דומות ומצערות בשנתיים האחרונות, וביקשתי לברר. ובכן, חגית הייתה כמעט אצל כל משפחה שכולה.
"ביקרתי אצל הרבה יותר מאלף משפחות, קרוב לאלפיים", סיפרה לי. "אצל כל החטופים החללים, נרצחי הנובה, חיילים".
שאלתי אותה למה. "לכל אדם יש תפקיד בעולם הזה. החוכמה היא למצוא את התפקיד, ונדמה לי שמצאתי. אחרי 7.10 היה ברור לי שיש לי ניסיון ושאני יכולה לעזור למשפחות החדשות. עצם זה שאני מגיעה, פעילה, עם אנרגיה חיובית, מראה להם שאפשר וצריך להמשיך.
כשאתה יושב שבעה נדמה לך שאף פעם לא תקום. לא תבשל, לא תטייל, לא תלך לעבודה. החיים נעצרו. והנה אני מגיעה, והם רואים את עצמם במראה עתידית. יש אור בקצה המנהרה, יש תקווה. לפעמים לא צריך לומר כלום, רק לחבק ולהיות איתם".
ביקשתי לשמוע על מפגשים יוצאי דופן. "עם ישראל הוא מדהים", היא מסכמת כאלפיים מפגשים. "היו אנשים שזו הפעם הראשונה שהם מדברים עם מתנחלת דוסית עם כיסוי ראש, ובוודאי שזו הפעם הראשונה שהם מארחים אחת כמוני אצלם בבית. זה מרגש אותם ואותי. זה חשוב.
ניהלתי שיחות מאוד אמיתיות. 'אימא שכולה' זה כרטיס כניסה לסלון, ואז יושבים בלי מחיצות ומסיכות. ישר מדברים אישי, צפוף, על השאלות הכי אינטימיות וכנות".
היא נשארה בקשר שוטף עם מאות משפחות. חלקן סיפרו לה שהם החליטו ללכת לנחם כמוה, כי ראו כמה זה עזר להם.
"קיבלתי מאלוקים סימנים בשנתיים וחצי האלה. לאורך הדרך הוא שלח לי כל כך הרבה ד"שים מבניה שלי. המון סיפורים חדשים עליו שלא הכרתי, ממש מתנות קטנות של זיכרונות. הרגשתי סימן שאני עושה משהו טוב".
השבוע חזרה ממיתר הביתה לקרני שומרון. "זו סגירת מעגל, גם מבחינתי. יהי רצון שהניחום על רני – שיצא ראשון – יהיה הניחום האחרון. שנזכה כולנו לנחמה".
אמן. תודה, חגית, על המסע הזה. בשורות טובות.
