1
אף פעם לא כתבתי פה על יצחק אבינו, אבל הוא חשוב במיוחד בתקופה הזאת. זו לא רק אני, בכל שנה בקריאת הפרשות האלה של ספר בראשית, אנחנו נוטים להתרכז בדמותו של אברהם אבינו, היהודי הראשון, ואז עוברים מהר אל יעקב אבינו ואל המשפחה שלו ואל כל השבטים. אלה סיפורים הרבה יותר סוחפים. אבל מה עם יצחק, שלא מייצר כותרות סוערות אלא חופר שוב את אותן בארות, נלחם שוב באותם אויבים, ומביא לעולם את הדור הבא? מה עם האיש שהתייתם משני הוריו, אברהם ושרה, וצמח מתוך המשבר? האיש שעבר את העקידה הקשה, שהצליח להתנחם, להתחזק, והמשיך את הדרך?
וזה הרי מה שאנחנו צריכים עכשיו. מסרים כאלה מפרשת השבוע, פרשת תולדות, שמתארת את תולדותיו של יצחק. הנה שני סיפורים "יצחקיים", שקטים ומרגשים, שהתרחשו בישראל בימים אלה.
2
בסוף ימיו, "וַיְהִי כִּי־זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת". יצחק אבינו מתעוור, עיניו כהות והוא לא רואה. זה קושי מהותי, והתורה מספרת עליו כך, ממש כפי שתוארה גם העקרות שליוותה את חייהם של אברהם ושרה במשך שנים, ואז העקרות של יצחק ורבקה, ובהמשך גם של רחל. אפילו משה רבנו שעתיד להוציא את ישראל ממצרים, מתואר כמגמגם. מנהיגינו אינם מושלמים, הם מתמודדים וצומחים מתוך האתגר, מתוך המוגבלות.
עכשיו למוגבלויות ולצמיחה בימינו: לפני כמה ימים הגעתי לכותל. לכאורה, ביקור רגיל. אבל אין דבר כזה כנראה. ליד האבנים, ממש קרוב, ראיתי אישה אמריקאית נשענת על הקיר, אבל בצורה קצת מוזרה. התקרבתי וראיתי שהיא ממש מטילה את עצמה על הכותל, ואז נעזרת באישה אחרת כדי לחזור אחורה. מסביב ראיתי עוד כמה נשים כאלה.
המדריכה שליוותה אותן, אמיאן קלמר, הסבירה לי באנגלית: "זו המשלחת הראשונה של עיוורים־חירשים יהודים לישראל. כל החברים בקבוצה לא רואים ולא שומעים, אבל הם מרגישים. מרגישים חזק מאוד, אולי יותר מאיתנו".
וואו. היה מדהים להתבונן בהם. המדריכה המשיכה: "היינו לפני שבת בשוק מחנה יהודה, המוכרים נתנו להם חלה והם טעמו מה זה ערב שבת בישראל. אנחנו ממשיכים מכאן לאתר הנובה. לכאורה, מה הטעם בלי לראות ובלי לשמוע? אבל המסע הזה לימד אותי כמה עצם הנוכחות היא חשובה. יש משמעות להגעה למקום מסוים".
אחד המשתתפים, סטיב, אימץ במהלך המסע את שמו היהודי, שלמה, וכך הציג את עצמו בפניי. משתתפת אחרת סיפרה שלא כל החושים שלה תקינים, אבל בכותל היא הרגישה את אלוקים בדרך שהיא לא יכולה להסביר. זו הפעם הראשונה שלהם בישראל, אבל משתתפת אחת כבר הייתה כאן, עם משלחת נוצרית של עיוורים־חירשים. היא הלכה שבוע בין כנסיות. עכשיו היא מרגישה תיקון. אמיאן סיכמה: "הם מרגישים לפעמים בצד, דחויים. המסע הזה גרם להם להרגיש שיש להם מקום בעם היהודי, שהם חלק ממשהו גדול יותר מהם".
מהבית שלה בבולטימור, אמיאן כתבה לי השבוע עוד משהו: "במהלך המסע, חשבתי שהחוויה היא שלהם, של יהודים חירשים־עיוורים. עכשיו אני מבינה שהחוויה הייתה של כל מי שפגש אותנו. פתאום הבנתי שגם להם יש שליחות, שהם פשוט השראה. מלצרים, אנשים ברחוב, עובדים בבתי מלון, כולם עצרו ושאלו. נהג האוטובוס שלקח אותנו אמר שלא הייתה לו חוויה כזו בחיים".
ארין רוס, אחת המשתתפות, פירסמה פוסט כששבה הביתה: "יש שתי עובדות שהייתי נבוכה לגביהן. שאני חירשת, שגם מאבדת את הראייה ושאני יהודייה. ניסיתי להסתיר אותן, להכחיש. לא עוד. ביקרתי לראשונה בישראל במשלחת חירשים־עיוורים, ומעכשיו אני גאה".
3
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק". אברהם היה עלול להיות יהודי חד־פעמי, אם יצחק לא היה ממשיך את המורשת. לילך ורדי כתבה לי השבוע שיש לה סיפור על "המשכיות ולקיחת אחריות, ממש כמו בפרשה". וכך היא מספרת:
"מני גודארד בן ה־73, אחת מאגדות קיבוץ בארי, נחטף ונרצח ב־7.10. כמה חודשים אחרי חטיפתו, המשפחה שלא ידעה מה עלה בגורלו, הצטרפה לעשרות משפחות חטופים ל'מבצע תפילין'. גם הם פירסמו בקשה צנועה, שמי שלא מניח תפילין ביומיום, יניח את התפילין של מני היקר.
"אחי, אביחי יוסף, שבדרך כלל לא הניח תפילין, התנדב. הוא התחבר לדמות של מני ואמר: 'בשבילו אני מניח'. הוא קיבל בהתרגשות את התפילין ומאז הניח בכל יום, בלי לפספס. זה היה נדר שקט של אהבה, אחווה ומשמעות.
"ועכשיו אל שני משפטים שאני לא מאמינה שאני כותבת ברצף: גופתו של מני חזרה - והוא הובא לקבורה. השבוע אחי, שחיפש את החצי השני שלו - התחתן. דווקא בשבוע השמח בחייו של אחי, גופתו של מני חזרה הביתה. המשפחה שלו ישבה שבעה בזמן שאנחנו חגגנו השבוע את ימי שבע הברכות. "אני מרגישה חיבור בין אחי, שגר בבת־ים, לבין הקיבוצניקים של בארי. חיבור בין שמחה לכאב, בין הפרשה שמתארת המשכיות יהודית לבין הסיפור שלנו". תנחומים למשפחת גודארד. ומזל טוב, אביחי ומור.
4
רגע קטן אחד בנתב"ג, השבוע: עברתי ליד המסוע הארוך, שם הוצבו לפני כשנתיים תמונות של 255 חטופים יקרים. כמה דמעות נשפכו שם, כמה חפצים אישיים הונחו, כמה סטיקרים הודבקו, כמה תפילות. כמה פעמים משפחות חטופים בדרכן לעוד משלחת בחו"ל עברו והצטלמו על פני התמונות האלה. עכשיו המסוע כמעט ריק. בדיוק כשעברתי שם הוחזרה לישראל גופתו של מני גודארד. שלוש תמונות של חטופים חללים נותרו. אנשים רבים עצרו שם, כמוני. ראיתי אותם אומרים פרק תהילים, מתבוננים, חושבים, מצלמים ושולחים. תיירים מחו"ל בטח לא הבינו איך מסוע ארוך וריק הוא מקום כל כך משמעותי, כמעט קדוש.
הפעם היה לי זמן להתבונן גם לצד השני, אל הקיר שממול. מוצגת שם תערוכה בשם "נצח ישראל", ועכשיו אפשר להתעמק בה יותר. זה קיר ארוך ובו מסע מרתק של 3,000 שנותינו. מעצמות שמנסות להכניע אותנו, מרידות, מאבקים, הצלחות, לימוד תורה, דבקות בזהות היהודית, גלות, תקומה, בנייה. עבר מפואר, וגם הווה ועתיד מבטיחים. כרגע הקיר מסתיים בדיוטי פרי, אבל יש לנו עוד תמונות להמשיך ולהוסיף לתערוכה.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי:
"אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבֹותֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא יַגִּיעַ יֵרָאֶה וְיֵרָצֶה יִשָּׁמַע יִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרֹונֵנוּ וְזִכְרֹון אֲבֹותֵינוּ, זִכְרֹון יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ, וְזִכְרֹון מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרֹון כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵטָה לְטֹובָה, לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לְחַיִּים וּלְשָׁלֹום בְּיֹום רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶה" (מתוך התפילה בראש חודש כסלו, יום שישי השבוע)
