תבדקו את עצמכם רגע: מה הדבר הראשון שאלוקים ציווה את האדם הראשון בגן עדן? רוב האנשים עונים מייד: “לא לאכול מעץ הדעת!”. כלומר, קודם כל אמרו לנו מה לא לעשות, מה אסור.
אבל שימו לב מהו באמת הציווי הראשון:
“וַיְצַו ה’ אלוֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן - אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע - לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ”.
אם נקרא בעיון, נראה שיש פה מהפכה. הציווי הראשון של אלוקים לאדם הוא חיובי: גן עדן כולו מחכה לך. תאכל. תעשה. תפעל. רק אחר כך מגיעות המגבלות, האיסורים. אנחנו לא מקבלים רק רשימה של "מה לא", אלא קודם כל שומעים "מה כן".
תחשבו למשל על חינוך ילדים: הורות זה לא רק להגיד לילד מה אסור לו. יש פה קודם כל משימת חיים משותפת של צמיחה והתפתחות, ומתוך כך - כמובן שיש גם כללים ומגבלות משפחה. ככה עם אבא ואמא, וככה עם אבינו שבשמיים.
מתחילים מבראשית. יהי רצון שנפנים היטב מה כן וגם מה לא. בשורות טובות.
