אני חושבת עליהן הרבה השבוע. בשבוע שעבר, ברובע היהודי בירושלים, פגשתי קבוצת נשים יהודיות אמריקאיות. הן הגיעו לארץ לראשונה — וגם שמרו לראשונה בחייהן שבת.
הן בנות ארבעים וחמישים, וזו הפעם הראשונה שלהן כאן. שאלתי בעדינות מה הביא אותן דווקא עכשיו. כמעט כולן ענו: 7 באוקטובר. גם שלוש שנים אחרי, האזעקה של 6:29 עדיין מהדהדת באוזניהם של יהודים בכל העולם.
הן סיפרו בהתלהבות על צפת, תל אביב וירושלים, והתרגשו לקראת השבת: הכותל, האירוח אצל משפחות וסיורים בעיר. דיברנו על פרשת השבוע, על הסיפור של ספר בראשית שממשיך גם בחיים שלנו, ועל כך שהן יוצאות מכאן כשגרירות של ישראל.
ואז שאלתי: האם השבת הזאת תהיה חוויה חד-פעמית, או שתיקחו אותה איתכן הביתה? בשבת הזו יש תכנית מלאה ומושקעת, ומה יקרה בשבת הבאה בבית שלכן? זו כבר האחריות שלכן לעצב אותה.
״אני רוצה שנעשה קידוש גם בבית שלנו בשבת הבאה,״ אמרה אחת מהן. ״מעניין איך בעלי יגיב.״
עבר שבוע. המשלחת הזו של ארגון TJJ לא כאן. השבת בפתח. אני מקווה שגם אלפי קילומטרים מכאן, הן יעשו קידוש.
שבת שלום.