הדברים מוקדשים היום לזכרם של ינון ואנה ואמיר סעד, שנפלו בעזה:
"תשעת הימים". ככה קוראים לתקופה הזו. מראש חודש אב שהתחיל אתמול עד תשעה באב. "משנכנס אב ממעטים בשמחה", כתוב בתלמוד, ואלה הם ימים שבהם "מנמיכים" - בלי חתונות ושמחות, בלי קניות חגיגיות, ועוד הלכות ומנהגים שמבטאים צער ואבל.
למה? למה להוסיף איסורים ודכדוך? אין לנו מספיק צער גם ככה?
חכמינו מסבירים: כל השנה יש צער, טרגדיות, סוגים רבים של מחלוקת, אובדן ושבר. זוהי התקופה בשנה לאסוף את הכול ולהבין שלכל האסונות, הקשיים והצער - יש מקור וסיבה: העולם שלנו חסר. הוא לא מתוקן. אין לנו בית מקדש, אין גאולה, אין שלמות. הכול קשור. כל העצב, כל האתגרים והמשברים. אנחנו עדיין לא במקום הנכון שלנו, לא במצב מושלם, לא יודעים לגמרי מי אנחנו ומה התפקיד שלנו בעולם, ביחד.
חכמינו מבקשים, במיוחד בימים האלה: תחבר את הצער האישי שלך, את ההתמודדויות האישיות שלך, לצער של האומה, ואפילו - לצער של השכינה, של אלוקים בעצמו. גם הוא מצטער על חורבן בית המקדש, על כל הדברים הקשים שקרו לנו, שקורים לנו כעת.
המטרה כמובן אינה להישאר עם הצער אלא שהצער הזה יהיה מנוע לתיקון, לשינוי, לתשובה. רק כך נוכל גם להפוך את הימים האלה - כמו שנאמר במקורות שלנו - לימים של ששון ושמחה.
