אם להתעורר לפנות בוקר, אז לחדשות כאלה: בחמש בבוקר החלו להתפרסם התמונות של יונתן פולארד נוחת בישראל. מה היה כל כך מרגש ברגע הזה?
1. פולארד ירד מכבש המטוס, ואז סימן לראש הממשלה שבא לקבל את פניו להמתין רגע, עם כל הכבוד, ולפני הכל נישק את אדמת ארץ ישראל. מעבר לסיפור הפוליטי, המדיני, מעבר לאינטרסים של נתניהו וטראמפ, זה סיפור של יהודי שחוזר הביתה.
2. רגע, חוזר הביתה? הוא הרי אמריקני מבטן ומלידה, וזה בדיוק הסיפור. אלי ויזל אמר פעם שיהודי לא צריך להיות בארץ ישראל כדי לקרוא לה בית. בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", כותב רש"י על רחל אמנו, שמחכה עד היום לכל אחד מבניה, לכל מיליוני הפולארדים שעדיין פזורים בעולם, עד לקיום ההבטחה: "ושבו בנים לגבולם".
3. פולארד עשה עוד משהו בשניות הראשונות שלו בישראל, לפני הנשיקה לקרקע: הוריד את המסיכה. בסוף, אחרי 35 שנים של ציפייה, הוא מגיע הנה בעיצומה של מגיפה עולמית קטלנית. מי היה מאמין שכך תיראה ההגעה שלו לכאן, בלי חיבוק אחד אמיץ שאפשר לחבק אותו. במקום להמשיך יחד עם אלפי אנשים אל עצרת תפילה חגיגית בכותל, הוא יצא ישר לבידוד ביתי. אולי טוב שכך, מבחינת היחסים שלנו מול האמריקאים.
4. אז אפשר להתעסק עם השאלה למה בכלל ריגל (ההאשמה פה אינה נגדו, ברגע שישראל חתמה איתו על הסכם – יש לה אחריות כלפיו) ואפשר לדבר על הנזק ליחסים עם ידידתנו הקרובה (סביר להניח שלא יופעלו עוד פולארדים). בשורה התחתונה, אדם שהפך לסמל, שבמשך 35 שנים התפללו עליו (יש נערים ונערות, בעיקר בציונות הדתית, שהקדישו את מיטב שנותיהם למען "יהונתן בן מלכה"), אדם שהקריב ושילם מחיר כבד, שלא זכה להביא ילדים לעולם – יוצא כעת לחירות.
5. ואז הגיעו המילים של פולארד עצמו. "זו מדינה נהדרת", אמר האיש בלי להתלונן שהופקר, שהושאר מחוץ לשגרירות, שנשכח. "אנחנו רוצים להיות אזרחים פרודוקטיביים", אמר, והזכיר לנו שזה לא סוף פרשת פולארד, כפי שהכריזו חלק מהכותרות, זוהי ההתחלה. פולארד מתחיל כעת את החיים שרצה. "יש למדינה עתיד מזהיר, היא העתיד של העם היהודי", הוא המשיך. חשבנו שהנאומים הפוליטיים החשובים מגיעים בשמונה בערב, לפעמים אפילו בקצב של שניים במקביל, אבל מתברר שהנאום הכי חשוב לתקופה הזו נישא בחמש בבוקר בנתב"ג. נאום פשוט שמזכיר, בימים של פילוגים וסכסוכים פוליטיים מכוערים, שיש לנו סיפור משותף.
ראיון עם יונתן פולארד, 26.1.23:
