ממשיכים עם בלעם, אותו נביא זר שמתבקש לקלל את עם ישראל ובסוף מברך אותו. הרב שלמה ריסקין מציין הבדל מעניין ועקרוני בין בלעם לבין נביאי ישראל:
בלעם לא מפסיק להחמיא לנו. כמעט אפשר לומר - להתחנף. חלק מהפסוקים שלו הרי נכנסו לפנתיאון היהודי, ולסידור התפילה: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל", "הן עם כלביא יקום" ועוד. אלה טקסטים יפים מאוד, אבל מנגד, דווקא הנביאים שמגיעים מתוך עם ישראל, לא מהססים להוכיח את העם, לנזוף בו, להזהיר אותו כי הוא צועד בדרך שגויה. אחת הסיבות לכך היא שבלעם לא רצה לשפר את העם. לא הייתה לו מטרה חינוכית. הנביאים רצו להנחות את בני ישראל ליעד מסוים, הם היו רועים רוחניים, הייתה תכלית לדברים שלהם, גם לדברים הנוקבים ביותר. הם הבינו את חשיבות הביקורת, וסברו שהיא עדיפה על הרעפת שבחים בלבד. "אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי" (הרב שלום דובער שניאורסון).
