לפי החלק היומי של הפרשה, כל אחד צריך לעוף על עצמו. לחשוב, בלי בושה, שהוא חשוב מאוד ומשפיע מאוד. אני ממש לא מתחברת בדרך כלל לגימטריות ולחשבונות, אבל הבוקר הפרשה מציגה תרגיל פשוט וקל, עם מסר עמוק מאחוריו. בין הברכות בפרשה מופיעה הברכה הבאה: "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ". כלומר, לפי הברכה הזו, חמישה אנשים בלבד יצליחו לרדוף אחרי מאה אויבים ולנצח אותם (מאה זה פי עשרים מחמש, כידוע). אבל לפי המשך הפסוק, מאה אנשים – יוכלו לרדוף רבבה (עשרת אלפים). לכאורה, אם חמישה רודפים מאה, אז מאה צריכים לרדוף אלפיים (מאה כפול עשרים זה אלפיים). מה פתאום מאה איש מצליחים לרדוף עשרת אלפים? מאיפה החישוב הזה? כאן מסביר לנו רש"י את החשבון המיוחד: "אינו דומה מועטים העושים את התורה למרובים העושים את התורה". כלומר, יש כוח אדיר לציבור של אנשים. ככל שמצטרפים עוד ועוד – הכוח הופך לא פרופורציונלי, ומתעצם וגובר, ומוביל לתוצאות טובות הרבה יותר.
פרופ' נחמה ליבוביץ' כותבת על הפסוק הזה כך:
"חוסר ההקבלה הזה מלמד אותנו מה גדולה האחריות הרובצת על כל יחיד ויחיד. אל יחשוב לעצמו הפרט: מה כוחי ומה השפעתי, אם אתווסף גם אני על המחנה הקטן של 'המועטים העושים התורה'? הרי במה עשוי אני האחד הקטן להגדיל את כוחו של המחנה? היפוכו של דבר. כל אחד המצטרף למחנה הטובים מגביר כוחו פי כמה וכמה".
הכוח של כל יחיד גדול הרבה יותר ממה שנדמה לו, והוא מוסיף המון לציבור כולו.
