אנחנו אוהבים להיות צודקים. כל הצדק, כל האמת, כל היושר – רק אצלנו, וחסרונות – יש רק אצל הזולת. הוא זה שצריך לתקן את דרכיו, בעוד אנחנו מושלמים. הרב מנחם ברוד כותב שזוהי בדיוק המהפכה של הימים האלה:
"פעם בשנה אנחנו מתאספים באישון לילה לאמירת הסליחות, וכל מעטפת הצדק שכיסינו בה את עצמנו מתמוססת בבת אחת. בראש מורכן אנחנו מצהירים: 'לְךָ ה' הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים'. תחושת הצדק שממלאת אותנו, כבני-אדם פרטיים וכציבור, חוסמת אותנו מלהקשיב לביקורת, מלראות בעצמנו ליקויים, מלהבין שגם אצל הזולת יש נקודות אור ויופי. אנחנו כל-כך צודקים, עד שבטרם הספקנו להקשיב ולהפנים הערה כלשהי, כבר מיהרנו להשיב אש ולתקוף. נשארנו צודקים, אבל לא למדנו דבר.
מי שרוצה באמת להתעלות ולהתקדם אינו מתעטף בגלימת הצדק, אלא שואף לקבל תוכחה וביקורת. ימי הסליחות מאפשרים לנו לפתוח את הלב, להסתכל על עצמנו בכנות, ולסדוק את שריון הצדק שלנו. זהו המפתח לתיקון, לחיבור ולשנה טובה ומתוקה".
