יום שלישי, חוות "צאן קידר" שליד מעלה אדומים, החתונה של מרים שני ואופק דותן. את מרים הכרתי זמן קצר אחרי נפילתו של בעלה, סרן אורי שני הי"ד, בשמחת תורה. לעולם לא נדע כמה אנשים ניצלו בזכות התושייה והתעוזה שלו ושל הצוות שעליו פיקד, בקרבות גבורה שנמשכו שעות ארוכות.
מרים הגיעה אז עם התינוק שלהם, רועי, לאירוע לזכר אורי. "רועי בדיוק מתחיל ללכת", היא סיפרה. "אני מסתכלת עליו מנסה לצעוד, נופל וקם, ושוב הולך כמה צעדים ונופל ושוב קם. אני מסתכלת עליו – וחושבת עליי. זה מסר עבורי. זה מסר לכולנו. עלינו ליפול ולקום, להתעקש להמשיך ללכת ולגדול".
פרסמתי אז את הדברים שלה, שחיזקו רבים. השבוע, ממש בהמשך למילים האלה, ראיתי את מרים קמה בעצמה. רועי הקטן כבר מזמן הולך. הוא התרוצץ בין האורחים, בזמן שאמא שלו הקימה בית חדש בישראל, עם אופק.
מי שהיה בחופה הזו הרגיש קדושה מיוחדת, שקשה להעביר במילים. הנה רק שני משפטים ששמעתי שם:
שולי, אימו של אורי, קיבלה את האורחים בחיבוקים. "מאז שמחת תורה אני מתפללת על הרגע הזה. אמרתי לאלוקים: אנחנו נתמודד, אנחנו נתגבר, אבל מרים – אל תשאיר אותה לבד".
יהושע שני, אביו של אורי, עומד בראש "פורום הגבורה" שמאגד מאות משפחות שכולות. יש לו הרבה מה לומר, על ההנהגה ועל הרוח ועל האחדות, אבל בערב הזה הוא לא אמר דבר, רק משפט אחד. הזוג ביקש ממנו לברך את אחת משבע הברכות, מתחת לחופה: "שַֹמֵּחַ תְּשַֹמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַֹמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, מְשַֹמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה".
אמן. שבת שלום.
