"אני אמורה לדבר מול כולם בעבודה בטקס לחנוכה, ואין לי מה להגיד", כתבה לי השבוע חברה. הנה כמה רעיונות שכתבתי לה בחזרה:
• בחנוכה מציינים את העובדה שהחשמונאים מרדו נגד היוונים, וניצחו. היוונים לא ניסו להרוג אותנו, הם "רק" גזרו עלינו גזירות בתחום הערכי. הם הרשו לנו לחיות, אבל לא הרשו לנו לחיות כיהודים. מהם הקווים האדומים שלנו היום? איפה אנחנו אומרים "לא" לעולם, ומוכנים למרוד במוסכמות מקובלות?
• יש מנהג לא לעשות מלאכה בזמן הדלקת הנרות. כן, לשים בצד את הסלולרי. להפסיק לנהל את העולם. להסתכל במי שסביבנו, לדבר, לאכול, לשחק, לשיר, להתפלל, לצחוק, להודות על האור שבחיינו. זה אתגר מדהים לימי החנוכה: לנסות, באמצע יום עבודה ופעילות, ליצור אי של שקט. האם אנחנו מסוגלים?
• את ליל הסדר חוגגים בבום. גם את יום כיפור. חנוכה הוא חג הדרגתי. כל יום מוסיפים עוד קצת אור, ועוד טיפה. זו לא סתם הוראה טכנית, זו גישה לחיים. חכמינו קוראים לשיטה הזו "מוסיף והולך". איפה בחיים אנחנו מוסיפים והולכים? אילו תהליכים טובים של הוספת אור עוברים עלינו, כיחידים וכאומה?
אבל בסוף כתבתי לה, שלא חייבים לדבר כל כך הרבה. יש משפט חסידי עתיק שאומר: "יש להקשיב למה שנרות החנוכה מספרים לנו". אפשר פשוט לשתוק, להביט בשלהבות, ולהקשיב למה שהן מספרות.
והעיקר – חנוכה שמח!
