איך מתחילה גאולה? בצעקה. השבוע מתחילים לקרוא את ספר שמות, את סיפור יציאת מצרים, ופתאום שמתי לב לפרט קטן שמופיע עוד לפני עשרת המכות ולפני כל הניסים והנפלאות: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים מִן הָעֲבֹדָה".
פרשנינו מסבירים: כדי שהמצב ישתנה, צריך קודם כל לרצות מאוד שהוא ישתנה. לצעוק, לזעוק, להתפלל שזה ייפסק. האם מול כל הצרות – למשל מול הקורונה הארורה שמסרבת להיעלם מן העולם – אנחנו זוכרים גם לזעוק, ולא רק לנתח ולהסתכל על גרפים?
הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, שמכונה הנצי"ב, כותב שבני ישראל עדיין לא ידעו אז איך בדיוק להתפלל. לא היה להם נוסח. לדבריו הם היו אנשים פשוטים ומגושמים שעבדו קשה, והצעקה שלהם הייתה רק: "אוי ואבוי, ה' אלוקי אבותינו". וזהו, זה הספיק. הצעקה נשמעה, והפסוק הבא הוא: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹוקים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹוקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב". ברגע אחד עברנו מהשעבוד הנורא, אל הברית עם אברהם, יצחק ויעקב.
אז ספר שמות מתחיל, והוא לא ספר היסטורי אלא ספר אקטואלי. שנדע לזעוק, ונזכה להיגאל, כל אחד מהשעבודים שלו.
