זה אחד הסיפורים האהובים עליי: בעיירה קטנה גרו עשר משפחות יהודיות בלבד, ובהן רק עשרה גברים מבוגרים. מדי יום ביומו הם באו כולם להתפלל יחדיו תפילת שחרית, כדי שיהיה מניין, כלומר עשרה מתפללים. בגלל המחויבות הגדולה הזו, גם מי שחש עייפות או חולשה תמיד התגבר על הקושי ובא להתפלל. כל אחד הבין שהכול תלוי בו, שבלעדיו אין מניין.
באחד הימים נערכה מסיבה חגיגית: לעיירה הצטרפה עוד משפחה יהודית! החגיגה הסתיימה, אבל כבר למחרת בבוקר, לא התכנס מניין לתפילה...
כל אחד הרגיש קצת פחות אחריות, ידע שיכול להיות מניין גם בלעדיו.
פרשת השבוע, פרשת "במדבר", נפתחת במפקד מקיף שבו סופרים את עם ישראל, וכל שבט מקבל תפקיד ושליחות.
פרשנינו מסבירים: גם בקבוצות גדולות, וגם בתוך עם שלם, לכל אחד יש מקום ומשימה. כל אחד הוא חשוב. וממש כמו באותה עיירה יהודית, כל אחד צריך להפנים שאי אפשר בלי החלק המיוחד שלו. גם היום בבוקר. אתה תמיד ה"עשירי למניין", תמיד צריך אותך בעולם...
