רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

שכינה ביניהם - השיעור השבועי - פרשת חיי שרה תשע"ח

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

תרצו או לא, ה-נושא בפרשה השבוע הוא: זוגיות. מאברהם לשרה – אל יצחק ורבקה, מהזוג הראשון בתולדותינו אל הזוג השני בתולדותינו. מה לומדים על זוגיות מכל אחד מהזוגות האלה? אנחנו ננסה ללוות את הנושא הזה בהרחבה, כמעט פסוק אחרי פסוק, פה ושם נדלג. שימו לב: אנחנו נגיד דברים מאוד גבוהים, מאוד מחייבים, על זוגיות. אנחנו לא ברמה הזאת. זו רמה גבוהה מאוד. אז למה לדבר על כזה אידיאל? כי מסביב בתקשורת שומעים בימים אלה דברים כל כך נמוכים על היחסים בין גברים לנשים, הכול כל כך נמוך ומעליב – שאולי זה יאזן אותנו קצת. יש דבר שנקרא "תשובת המשקל" – אם משהו נוטה מאוד לצד אחד, צריך להקצין חזק לצד השני, כדי לאזן. ננסה לאזן. נתחיל – בהתחלה:

1. "שכינה ביניהם" / סינרגיה

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

127 שנות החיים של אשתו האהובה מסתיימות ואברהם מגיע לספוד לה ולבכותה, אחרי 62 שנות נישואים שלהם. על פי חז"ל הוא אומר עליה את מזמור "אשת חיל", וכך אומרים עד היום בהלוויות של נשים, אחרי פטירתן. כל אחת היא "אשת חיל מי ימצא". מהניסוח של הפסוקים האלה אנחנו מבינים שהתפרקה פה חבילה, שמשהו משמעותי נפסק. אברהם אבינו בלי שרה אימנו זה כבר לא אותו דבר. מה זה סינרגיה? שאחד ועוד אחד זה יותר משתיים. אצלם – אחד ועוד אחד זה יותר משתיים כי זה יוצר קדושה, שכינה. יש פה שותפות. לפני השיעור הזה הלכתי אחורה, מאז הפרק הראשון בו שמענו על אברהם אבינו ועד לרגע הזה של הפרידה, כדי לחפש את כל האזכורים הקודמים של שרה. עולה מכאן משהו מעניין, והתורה כידוע לא "מבזבזת" מילים ואין פה פרט מיותר:

שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי 

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ

 וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ 

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ 

וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם

וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו

 וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ

וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ

שמתם לב? היא כמעט תמיד "שרי אשתו". כמעט אין רק "שרי" או רק "אשתו", הם ביחד, גם בדיבור ביניהם, באיך שהם פונים אחד לשני, וגם באיך שאלוקים מדבר עליהם או שהתורה כותבת עליהם. ואחרי כל זה נאמר לנו, בתחילת הפרשה:

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

בין השורות אנחנו מבינים איזו אחדות הייתה פה. ולכן – כך כותב הרב שבתי סבתו – אברהם מפסיק לשמוע נבואות כששרה נפטרת: "מן הראוי לשים לב לתופעה הבאה. לאחר מותה של שרה אין אנו מוצאים בתורה שום הופעה נבואית לאברהם. התגלות ה' לאברהם שהייתה תדירה, כאלו נעלמה". הוא משווה זאת ליעקב אבינו, שכל עוד יוסף נעלם ולא היה איתו, לא הייתה לו התגלות אלוקית, ורק כששמע "עוד יוסף חי", חזר לדיבור עם ה'. ההסבר לתופעה הוא באחד הכללים המפורסמים ביחס להשגות רוחניות: "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות… אלא מתוך שמחה של מצווה". (מסכת שבת)

אברהם בא לספוד לשרה ולבכותה, ומאז – הוא לא יכול שוב להתנבא. הרי גם בחייה הוא אמר לה "וחייתה נפשי בגללך". יש ביניהם קשר עוצמתי, ואגב – הרב סבתו מצטט משפט מפתיע מאוד של חז"ל בהקשר הזה, הוא קורא לו "דברי חז"ל מפליאים":

"היה אברהם טפל לשרה בנביאות". (מדרש שמות רבה)

איך זה יכול להיות? הרי אברהם כל הזמן שומע נבואות, רוב הזמן הוא ב"פרונט". התשובה היא לא בכמות אלא באיכות, שרה מבינה יותר את עומק הנבואה, עומק הבשורה והמהלך שהם מובילים, היא מבינה שיצחק וישמעאל זה לא דבר שהולך ביחד וצריך להכריע. היא קולטת מה ההבדל בין ישמעאל ה"מצחק" לבין "יצחק". הרב סבתו מסיים כך: "במותה של שרה נעלם האיזון המבטיח את הבנת דבר ה' עד סופו. גם זה מסביר מדוע פסקה התגלות ה' לאברהם, אחרי פטירת שרה".

עד כאן תכונה ראשונה של זוגיות שנגלית לנו – 1 ועוד 1 הם יותר מ-2, יש שכינה ביניהם, אבל גם 2 פחות 1 זה לא 1, כלומר אברהם בלי שרה זה לא אותו דבר.

האלשיך הקדוש: "אך הנה ידענו מחכמי האמת כי אברהם ושרה באו לתקן את אשר עיוותו אדם וחווה".

יש להם משימת תיקון משותפת. אלה ביחד קלקלו, והם ביחד תיקנו. הוא מפרט איך הם חטאו באוכל, והם תיקנו באוכל ולימדו את כולם לברך ולאכול וגמלו חסד ונתנו אוכל למי שאין לו, איך הם היו מלאי קנאה ואי הכרת הטוב ואברהם ושרה להיפך, וכו' וכו'.

כאן מופיע סיפור מרתק וחשוב ומפורסם של המשא ומתן על מערכת המכפלה. לא ניכנס אליו, אבל חשוב שנזכור אותו. אברהם קונה בכסף מלא את חלקת הקבר. יש פה קשר בין עם לבין ארץ, גם סוג של חתונה, של ברית נצחית, ויש כאן התעקשות – בתרבות הלא מחייבת של המשא ומתן המזרח תיכוני, המקומי – על קנייה בכסף מלא, עם "קושאן" תמידי, רציני, לא בקריצה ולא כ"טובה". התורה מקדישה 20 פסוקים לתיאור הפטירה והקבורה של שרה, הרבה יותר מכל קבורה אחרת שמתוארת בתורה. אבותינו היו יושבי אוהלים. אוהל ניתן לפירוק ולהרכבה, יכול לעבור ממקום למקום. רכישת קבר היא אחיזה עולמית בקרקע. שימו לב לפסוק שחותם את המשא ומתן המפורט הזה בין אברהם לעפרון:

וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

שוב, "שרה אשתו". הפעם האחרונה לביטוי הזה. הסיפור הזה פותח את המעגל של הפרשה. יש רק עוד ביטוי אחד שלא התעכבנו עליו, במאפיינים של אברהם ושרה:

2. "בא בימים" / ניצול זמן

עכשיו למשהו שנשמע מאוד מודרני – ניצול זמן. משום מה, וצריך לחשוב למה, התורה מתייחסת לאופן בו שרה ואברהם התייחסו לזמן שלהם. הבן איש חי כותב שהתורה ממש "מתאמצת" לציין ששניהם זכו גם לכמות וגם לאיכות. נתחיל בשרה, הפרשה נפתחת בפסוק המפורסם:

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

חיי שרה – כי הצדיקים מחיים ימיהם (אור החיים הקדוש)

היום בצהריים נפטר הרב דב יפה, משגיח מיתולוגי בעולם הישיבות, ממקימי עולם התורה פה אחרי השואה, יליד 1928, נפטר בגיל 89, באמת שריד מהדור הקודם, לא רק בגלל הגיל אלא כי שמע את גדולי תנועת המוסר של הדור ההוא. אז פתחתי לפני השיעור את הספר שלו "לעבדך באמת" על פרשות השבוע (לא באמת פתחתי את הספר אלא פתחתי אותו בקובץ ב"אוצר החוכמה", מקווה שאתם מכירים את המאגר הנפלא הזה). ובכן, המשפטים הראשונים שלו על הפרשה שלנו, פרשת חיי שרה, עוסקים בפסוק הזה, ובנושא הזה. בשליטה עצמית. שרה – מלשון שררה. חיי שרה הם חיי שררה, הוא מסביר, היא שוררת, היא שולטת על הימים שלה ולא הזמן שולט בה, היא מנהלת, היא מנהיגה. בתחילת ספר בראשית אנחנו מצווים לשלוט על בעלי החיים (וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה), והכוונה היא גם לשלוט בחייתיות שיש בנו, בתכונות שלנו, בטבע שלנו, לא להיגרר אלא להנהיג, להתגבר. זאת שרה. מהסיפורים שהתחלתי לשמוע על הרב יפה גם הוא היה בדיוק כזה, איש של שליטה עצמית, של גדלות. ובהמשך הפרשה, מיד אחרי קבורתה, נאמר:

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

מה זה "בא בימים"? ראיתי אצל הרבי מלובביץ': 

בא בימים – מי שיכול לבוא עם כל ימי חיו ולהצביע על כל אחד מהם ולומר:  הנה, היום הזה, יום רביעי של גיל עשרים ושבע, לא התבזבז סתם. הוא מלא בתוכן, במשמעות, התקדמתי בו, אני אמנם זקן אבל גם 'בא בימים' – אני בא עם כל יום ויום כזה. (הרבי מלובביץ׳)

אם נסכם: הם ניצלו את הזמן שניתן להם בעולם הזה. כל אחד לחוד, ושניהם ביחד. האם זה קשור לזוגיות ביניהם, לקשר ביניהם? האם אנשים גדולים זה פשוט אנשים שיודעים לנצל את הזמן ולנהל את הזמן נכון? זה נשמע מונח מודרני, "ניהול זמן", משהו של קואוצ'ינג ושל העידן הנוכחי, אבל זה דבר עמוק מאוד. ניהול הזמן שלך זה בעצם ניהול עצמך.

וכאן יש פירוש נפלא של ר' ירוחם, הרב ירוחם ליבוביץ' ממיר, שמפרש אמירה מפורסמת של חז"ל: "אם הרב דומה למלאך – יבקשו תורה מפיו". אדם צריך לחפש אנשים שדומים למלאכים. אבל מה אנחנו יודעים על מלאכים? מישהו פה פגש מלאך? ור' ירוחם עונה: יש לנו קריטריון אחד שיעזור לנו לחפש. הרי בשבוע שעבר, בפרשת "וירא", קראנו על מלאכים. שלושה מלאכים הגיעו אל אברהם אבינו, ולמה שלושה? "אחד לבשר את שרה, אחד להפוך את סדום, ואחד לרפא את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות". ככה רש"י מסביר שם. רגע, למה מלאך אחד לא עושה שתי שליחויות? כי למלאך יש שליחות אחת, שליחות חיים, משימה שהוא מרוכז בה, אם הוא עושה חסד – עכשיו הוא עושה חסד. אם הוא לומד תורה – עכשיו הוא לומד תורה. צריך מלאך אחד שלם לפעולה אחת שלמה. ר' ירוחם מסביר: "העושה פעולה של חסד צריך להיות כולו עסוק רק שם. כדי לבשר את שרה או לרפא את אברהם היו צריכים לכל המלאך. וכך בכל מעשה ומעשה צריך האדם להיות כולו שם, כמו מלאך ממש".

אפשר לעבור בין נושאים, אנשים גדולים יכולים לשבת עם מישהו ולהיות כל כולם איתו, ואז ללמד ישיבה שלמה, ואז לדבר עם האישה, ואז לדבר בטלפון. אבל להיות שם, זה העיקר. אנחנו צריכים לחפש אנשים שדומים למלאכים, ולנסות בעצמנו להידמות להם, והיסוד פה הוא – "אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות". עכשיו בואו נדבר בכנות, כמה שליחויות אנחנו עושים במקביל? כמה שיותר. כמה שאפשר, ואז מוסיפים עוד קצת. כמה מסכים פתוחים במקביל, לא רק מולנו פיזית אלא במוח, כמה נושאים מתרוצצים, כמה משימות – הרי מבחינתנו אפשר גם לרפא את אברהם וגם לרפא את שרה וגם להפוך את סדום וגם לענות לילד וגם לענות לווטסאפ וגם לשטוף כלים וגם וגם וגם… ר' ירוחם קורא לנו לשאול את עצמנו: מה אתה עושה עכשיו? ניסיתי לאורך השבוע לשאול את עצמי כמה פעמים את השאלה הזו, לא תמיד התשובה ברורה, הרבה פעמים אני גם וגם וגם, וגם פותחת פייסבוק מרוב משימות, וגם שם אני גם וגם וגם…

כמה קשה להתרכז. כמה חשוב להתרכז. ר' ירוחם כותב על חיים של שליחות. בואו נתחיל ב-5 דקות של שליחות. ומתוך זה נבנה הבית של אברהם ושרה. שניהם מאוד מדויקים. התורה מתנסחת באופן מיוחד כדי שנשים לכך לב. ליחס לשנים, לימים, לכל רגע.

לא נתעכב על כל חלקי הפרשה. עכשיו אברהם משביע את אליעזר לא לקחת אישה מבנות הכנעני, אלא לחזור אל ארצו ומולדתו של אברהם – ולחפש שם, בקרב בני משפחתו. יש פה אזהרה פשוטה מפני התבוללות ומפני ירידה מהארץ: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה". אליעזר יוצא לדרך, עם אודישן, מבחן, טסט. אפשר לדבר אך ורק על המבחן הזה שהוא עושה, על התפילות שלו בדרך, אבל לא נרחיב על כך הפעם. כמובן, לא צריך לעשות העתק-הדבק. זה לא מלמד אותנו לשות מבחנים בדייט: הממ, נראה אם הוא ישים לב שהמוזיקה רועשת וצריך להגיד להנמיך, נראה אם הוא ישים לב שהמזגן חזק ויילך להחליש… המטרה אינה אודישנים. אז מה כן המטרה? מידות. מידות טובות. זה הסעיף הבא:

3. "גם לגמליך אשאב" / חסד

וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו

מה יש לנו פה? ותמהר, ותמהר, ותרץ עוד. היא עושה מעל ומעבר למצופה, מעל ומעבר למה שביקשו. מה זה מזכיר לנו? פסוקים שקראנו בשבוע שעבר, בתחילת פרשת "וירא":

וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.

בינגו. יש לנו פיצוח. שימו לב, זו לא סתם עזרה לזולת. זה יותר מזה, וזהו ה-מאפיין בסיפור הזה. לתת פרוטה לעני שמבקש פרוטה – זו דרך ארץ. לרוץ אחרי אורחים לתוך האוהל שלך – זה חסד. לשמוע שמישהו רוצה קצת מים לעצמו ולהשקות את כל הגמלים שלו – זה חסד.

הרב מיכי יוספי אמר פעם שזו ה-עצה ביחסים עם הזולת, ובפרט בזוגיות. הרי אליעזר בוחן פה את התאמתה כרעיה. כשמישהו בא עם מצוקה, עם מחסור – לא רק "לסתום את החור". לחשוב מה עוד הוא צריך. הרי הוא בטח לא גילה הכול, אולי הוא עצמו אפילו לא יודע למה הוא עוד זקוק, אנחנו צריכים להיות הכי נדיבים, וגם הכי יצירתיים, לחשוב מחוץ לקופסה איך לעזור לו כמה שיותר, ולא רק כמה שפחות כדי לעשות "וי" ולחזור לשגרת חיינו. המצוקה שלו – היא שגרת חיינו.

מה קורה בהמשך? גם אלה פסוקים מכוננים של תולדותינו:

וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן. וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה'. וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה' בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי.

יותר קל צייר את רבקה והגמלים, ואולי לכן זה הסיפור שכולם זוכרים יותר, עוד מגן הילדים. אבל ההמשך לא פחות חשוב – יש פה המשך של החסד, הכנסת אורחים, ושוב כאן היא מציעה יותר. אליעזר אומר "היש בית אביך מקום לנו ללין" והיא עונה: "גם תבן גם מספוא רב עימנו, גם מקום ללון". שימו לב למילה "גם": גם לגמליך אשאב, גם מספוא רב עימנו, גם מקום ללון. זה אותו סוג חסד שדיברנו עליו. ובסיום הקטע – אליעזר בעצמו משתמש במילת המפתח חסד. "ברוך ה' אלוקי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו". זו פרשה עם חסד אנושי וגם חסד אלוקי שחופף מלמעלה. ברור לנו, כמו בכל שידוך, שכל פרטי הפרטים הם חלק מעלילה מתוכננת, יש מאחורי הקלעים "במאי" לסיפור הזה.

מכאן אליעזר מגיע לבית של לבן, האח של רבקה. גם כאן מופיעה פרשה מרתקת בלי קשר ישיר לזוגיות ולכן נדלג עליה. אני רק אספר שבגיל 14 המורה לתנ"ך בתיכון לימדה אותנו את הקטע הזה. יש מאמר של פרופ' נחמה ליבוביץ, "יפה שיחתן של עבדי אבות", ולמדנו אותו למבחן. ולא התחברתי. נחמה מסבירה כמה השיחות של אליעזר מלמדות אותנו – מה אברהם אומר לו, מה הוא אומר לרבקה, ומה הוא אומר למשפחת רבקה. זה זכור לי כ"עוד חומר" שצריך ללמוד לבחינה. שנתיים אחר כך הכרתי את הספרים של נחמה והם שינו את חיי. ואני חושבת לפעמים מה זה אומר, למה בתיכון לא מתחברים ואחר כך מגלים שהיו שם אוצרות, אולי צריך תזמון שהלב ייפתח, אולי צריך יותר בגרות, אולי צריך לסיים את הבגרות. חבל לי על שנים בהן יכולתי כבר להכיר אותה. אז אנחנו נצטט עכשיו משהו מנחמה, לדעתי זו אחת הפסקאות היפות שלה. בשתי מילים – תהיו פראיירים. בכמה יותר מילים, הנה:

"אין דרכה של תורה להרבות בפרטי נוף, ריהוט, כלים ושאר פרטי עשייה של חיי יום יום, ואם תזכירם ותפרטם – הרי הוא לצורך חשוב. והנה נשים נא לב לפרטים הבאים: התורה מספרת בפירוט מתמיה שעשרה ולא פחות היה מספר הגמלים אשר לקח אליעזר לדרך. התורה מציינת פעמיים שלא הייתה העין סמוכה לשוקת אלא רק קרובה, ושלשם שאיבה היה צורך בעלייה ובירידה. שלוש פעמים מדגישה התורה שוב ושוב שהגמלים כולם שתו עד כלותם. נזכור שהגמל 'ספינת המדבר' ייקרא, אוגר הוא מים לימים מספר, ובתום הדרך הארוכה נתרוקן 'מחסנו'. מה משמעות הפירוט הזה? להודיעך שלא בריצה אחת אל הבאר ולא בשתיים ולא בשלוש נעשתה העבודה, אלא בהליכה הלוך וחזור, שוב ושוב, עם הכד המלא. כל זאת נוכח עמידת האיש 'משתאה' ו'מחריש', לא משתתף בעבודה שנעשית לעיניו, בלא שאלה, בלא תמיהה, בסבלנות, בריצה, בשקידה. הפיקחים ואנשי המעשה בזמננו חושבים שהנערה הטורחת שעות לזרים אלה ולגמליהם היא תמימה וטועה. אולי יבינו הם את רבקה אמנו ואת הלקח שרצתה התורה ללמדנו במבחן זה, בזכות דברי עקביא בן מהללאל: 'מוטב לי להיקרא שוטה כל ימיי ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום'. רבקה לא עשתה חשבונות של מעשיות ופקחות, ונתנה מים לאדם ולחיה, ו'שוטים' אלה הם-הם מקיימי העולם מאז ומתמיד" (פרופ' נחמה ליבוביץ', עיונים חדשים בספר בראשית).

שנזכה להיות מה"שוטים" האלה שעליהם העולם עומד, או לפחות – שנדע ונזכור שעל "שוטים" כאלה העולם עומד. בכל אופן, דיברנו על תכונה ראשונה בזוגיות – "שכינה ביניהם", מטרה משותפת. דיברנו על נקודה שנייה – ניצול נכון של הזמן, התמקדות בעיקר ולא בטפל, ומתוך כך הם בונים את ביתם. ועכשיו עסקנו בנקודה השלישית – חסד.

נמשיך:

4. "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" / אין קיצורי דרך

בני המשפחה של רבקה עונים להצעתו של העבד: וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָוַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ.

"ונשאלה את פיה – מִכַּאן שֶׁאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ (רש"י)

קודם כל צריך הסכמה של בני הזוג, לא מתחתנים בלי להיפגש ולבדוק, גם מקומות שנוהגים במפגש מינימלי מאוד מחייבים היכרות. שימו לב שעולות בפרשה שתי סוגיות – התבוללות (הבקשה של אברהם מהעבד) ולשאול את בני הזוג לפני כן. אלה דברים בסיסיים שלכאורה אלפי שנים אחרי ספר בראשית אמורים להיות מובנים מאליהם, אבל הם לא. התבוללות היא מכה שאוכלת בנו, בעם היהודי, גם ברגעים אלה. ולהתחתן בלי להיפגש? תשמעו, כשמשעמם וצריך לבדר את ההמונים ולבלבל אותם, כל פורמט עובד. מי שהיה פה לפני כמה חודשים שמע שסיפרתי שפנו אליי לעזרה מתכנית שתחתן זוגות בלי שהם מכירים. מי שרוצה לשמוע מראש על פורמטים של טלוויזיה, שיבוא לפה. חדשות הברנז'ה. בקיצור, לא הסכמתי לעזור וגם קיוויתי שאף אדם דתי לא יסייע, שהם לא יימצאו רב ושזו לא תהיה חתונה אמיתית, כי הרעיון, כך הסבירו לי, הוא שהזוג נפגש מתחת לחופה. "חתונה ממבט ראשון". מתחתנים ואם לא רוצים – מתגרשים. אז ברוך השם, זו לא חתונה, ויש פה בקהל עכשיו כמה וכמה אנשים שהציעו להם להשתתף בזה והם לא הסכימו, כל הכבוד, ולמען האמת לא ראיתי את הסדרה, אבל קראתי טקסט שכתב עליה יאיר אגמון:

"יש לי עצבות משונה בגרון. אני מנסה להסביר לעצמי למה. היה רגע אחד שבו אמא של החתן, שקיבלה את הבשורה, שבנה האהוב 'מתחתן' עוד שלושה ימים עם בחורה שהוא לא פגש מעולם, הסתכלה עליו, או יותר נכון, לא הסתכלה עליו, במין מבט עצוב ומשונה. היא הרכינה ראש. ובלעה רוק. וחנקה צער. אני שמח שהעורכים של התכנית הכניסו את הרגע הזה, כי הוא רגע חשוב. הוא רגע חשוב, כי הוא מדייק את הרגע שבו הריאליטי הטלוויזיוני משפיל את ה'ריאליטי' שבמציאות.

תכניות ריאליטי מאפשרות קיצורי דרך. זה הקלף שלהן. זה מה שגורם לאלה שמשתתפים בהם להסכים להיחשף, ולעיתים גם להתבזות. האפשרות לעלות למעלה בלי עבודה קשה, בלי תהליך ממשי, היא אפשרות מפתה. תשיר חודשיים ותייצג אותנו באירוויזיון. תשרדי על האי ותקבלי מיליון שקלים. תיכנס לבית האח הגדול, ואז תהיה מפורסם.

אבל ב"חתונה ממבט ראשון" – התנועה של המשתתפים אמורה להיות פנימית ולא חיצונית. המשתתפים בתכנית לא רוצים קמפיין חדש ולא רוצים מיליון שקלים ולא רוצים למלא את קיסריה. להיפך, הם רוצים למצוא אהבה. להיכנס בברית הזוגיות. לבנות קן. ואת הדבר הזה, בדרך כלל, בונים בשקט. ככה זה כשפנימה.

וזאת הנקודה שמעיקה עליי. שקיצור הדרך הפעם אמור לפנות פנימה ולא החוצה. שתהליך שכל מהותו צניעות, מתרחש בפריים טיים, במסגרת של שעשועון ריאליטי בינוני. זו פעולה אלימה. זה הרגע שבו המשחק הופך לאירוע עגום שאין בו שום היגיון פנימי.

וזה כבר לא משנה בכמה מילים יפות ההפקה תעטוף את מה שקורה שם – ("ניסוי חברתי" אלק) – המבט העצוב של האמא של ה'חתן' – הוא הסיפור האמיתי. זה מבט של אם חכמה, שיודעת שאהבה בונים בשקט. לא מול כולם. זה מבט של אמא שאוהבת את הבן שלה. זה מבט של אישה טובת לב, שנמאס לה מתרבות של קיצורי דרך. ובצדק. לכולנו כבר נמאס".

איזה יופי, הוא עזר לי להבין למה זה ביאס אותי במיוחד כשפנו אליי לסייע בריאליטי דווקא על הנושא הזה, שבאמת דורש בנייה ואין בו קיצורי דרך.

אבל מצד שני, רגע רגע, כרגיל, המציאות מורכבת, והתורה מורכבת, מצד אחד אין קיצורי דרך ומצד שני  – יש רגע שבו צריך להפסיק לחפור ולהגיד מילה אחת: אלך!

5. "ותאמר: אלך!" / ללכת על זה

 וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ.

זו מילת המפתח בשידוך: אלך. אני הולכת על זה, אני הולך על זה. לפעמים, וסליחה על הביטוי, אני לא אוהבת אותו, לפעמים צריך "לזרוק את השכל". הרבה פעמים יש ספקות וסימני שאלה, יש חרטות גם אחרי האירוסין בנוסח "מה עשיתי?", ולכל השדים שבתוכך לפעמים צריך להגיד: אלך. יש הרבה בעיות בהצגה התרבותית של זוגיות, אבל אחת מהן היא גישת הקופידון, הפרחים, הפרפרים, זה פשוט לא נכון, לא תמיד נכון, הרבה פעמים צריך להתגבר על סימני השאלה בשביל סימן הקריאה: אלך! וכך כותבת הרבנית ימימה מזרחי: "רבקה משיבה במילה אחת: אלך! תשובתה הנחרצת בולטת שבעתיים נוכח החרדה הגדולה של הרווקות בנות ימינו: איך לא אטעה? החרדה הזו גורמת כל כך הרבה עיכובים וטעויות. כמה קל היה פעם, וכמה קשה היום, לומר: אלך!".

6. "ותהי לו לאישה – ויאהבה" / הסדר הנכון

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.

"וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ". בתרבות המערבית הסרט מתחיל באהבה ומסתיים בנישואין. לפי התורה הנישואין הם רק התחלת הסיפור, שמתוכו נבנית ונוצרת האהבה.

ובסוף, סגירת המעגל:

וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ.

האב והאם הראשונים של האומה, שהייתה שכינה ביניהם, נפטרו, נקברו, לא לפני שעל בימת ההיסטוריה ראינו שעולים האבא והאם השניים, וגם ביניהם שכינה.

פתחתי ואמרתי – זו לא הזוגיות של רובנו, המטרה היא רק בימים בהם מרדדים כל כך את המושג הזה, להראות שיש למה לשאוף, שמה שרואים במסך או בפיד זו לא האופציה היחידה, פרשת חיי שרה מציגה את האופציה שהיא-היא אנחנו. תודה רבה לכם, לילה טוב.

בשבוע הבא – פרשה מרתקת לא פחות. היו עימנו.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.