לואיזה אוראל מפתח תקווה כתבה לי השבוע, בדרך חזרה מהכותל המערבי. הכול התחיל בהתלבטות שלה איך לחגוג בת מצווה לעלמה שלה. "עלמה בת 12, וזה מציף אצלי הכול: הייתי אז בת 12. מאמנת התעמלות קרקע ברוסיה מוציאה אותי מהנבחרת וצועקת עליי 'יהודייה מסריחה'. ככה בעצם אני מגלה שאני יהודייה, כי עד אז לא חגגנו שום חגים. לא ידעתי מה זה כשרות, ולא ביקרתי מעולם בבית כנסת.
ימי ראשון היו היום החופשי מבית הספר, והחברה הכי טובה שלי, שלא הייתה יהודייה, הייתה גוררת אותי לכנסייה. תמיד הרגשתי שם ניכור ואי נוחות. לא הבנתי למה. ואז בדמיון התחלתי לרקום חלום: להגיע הביתה לארץ ישראל.
החלטתי לזייף מכתב להורים שלי, כאילו השלטונות מאיימים עלינו כדי לזרז אותנו לעלות. במקביל, התחלתי שביתה שקטה. הפסקתי ללכת לבית הספר. הודעתי שאני רק חולמת על ארץ זבת חלב ודבש.
ואז זה קרה. הגענו לארץ ישראל. שמש, חוף ים, אנשים מחייכים, החיים כאילו הפכו משחור-לבן לחיים צבעוניים. הרגשתי כמו בתוך גלויה מגן עדן.
אחרי כמה ימים, כשעדיין לא ידעתי עברית, בת דודה שלי הזמינה אותי לבית הכנסת. חשבתי שלא אבין כלום, אבל למרות זאת החלטתי לבוא איתה. נכנסתי, התיישבתי שם עם כולן, ופתאום דמעות התחילו לזלוג לי מהעיניים. כמו שלא ידעתי להסביר למה ברוסיה לא הרגשתי בבית – כאן לא ידעתי להסביר למה הנשמה שלי סוף סוף מרגישה שהיא סוף סוף הגיעה למקום הנכון והמדויק, הבית".
השנים חולפות. עלמה נולדה, וגדלה, ולואיזה החלה לחשוב מה לעשות לכבוד בת המצווה שלה. וכאן סיפרה לי שראתה את השיעור השבועי שלי בטלוויזיה, שם הראיתי סרטון וידאו על ניצולי שואה מבוגרים שעושים בר מצווה בכותל.
"ראיתי אותם ופתאום חשבתי עלינו. גם אנחנו ניצולים, של הקומוניזם. גם אנחנו נאלצנו להסתיר את היותנו יהודים. לא חגגנו חגים יהודיים ובטח שלא עלייה לתורה בבר מצווה. לכן החלטתי לסגור מעגל. עלינו לכותל לחגיגת בת מצווה ובר מצווה יוצאת דופן: אמא ואבא שלי, שניהם בני 76, וגם אני. שלושתנו לא חגגנו מעולם. ואיתנו – עלמה שלנו".
ארבעתם קיבלו תעודה רשמית של הכותל המערבי על "הגעתם לגיל מצוות".
"המילה מרגש לא תספיק כדי לתאר. מזל טוב לנו, שושלת בלתי מנוצחת. ועכשיו כשאני כותבת, אני קולטת שהכול קרה בחודש אלול, חודש של תיקון".
מזל טוב, יוסף, אלה, לואיזה ועלמה. יש פסוקים שמתארים קיבוץ גלויות, של היהודי הרחוק ביותר. והנה אפשר לראות זאת בעיניים.
