הכדורסלן עומרי כספי הזמין אותי להתארח בפודקאסט החדש שלו. בדרך לשם עשיתי גוגל כדי להיזכר בכל ההישגים שלו ב-NBA, אבל הוא תכנן לדבר על דברים אחרים לגמרי: על קורונה, על תקשורת, על אמריקה וישראל, וגם על היהדות. "יצאתי לארצות הברית רק כישראלי, וחזרתי גם כיהודי", הוא אמר לי. כשביקשתי הסבר למשפט העוצמתי הזה, כספי אמר דברים שרלבנטיים מאוד לערב חג השבועות, חג מתן תורה:
"בחו"ל, אם אתה לא תיצור את הזהות שלך – זה לא יקרה. גרתי במקומות כמו סקרמנטו, קליבלנד, יוסטון, אין שם קהילה יהודית גדולה, ובאיזשהו מקום שם עצרתי ואמרתי: רגע, מה קורה איתי? הרגשתי סוג של מחויבות. אני מייצג משהו, אבל האם אני יודע משהו על מה שאני מייצג? למשל: אני נוחת בבוסטון, וילדים יהודים אמריקאים מחכים לי שם ומתרגשים, מסתכלים עליי. אני מייצג בשבילם את העם, את המדינה, ואני בעצמי בקונפליקט. כי אם אתה יוצא החוצה ביום כיפור בלוס אנג'לס, אז זה יום רגיל, התנועה כרגיל. אם אתה לא עושה משהו מיוחד בשבת, אז לא תרגיש שום שבת. זו האחריות שלך, אתה לא במדינה יהודית. אשתי ואני עשינו את התהליך הזה ביחד, כמשפחה – ארוחת שישי, קידוש, תפילין, חגים, קהילה, חינוך יהודי, כשרות. הרגשתי סוג של מחויבות כלפי עצמי וכלפי הקהל. יש הרבה ישראלים שקולטים את זה שם, ויש הרבה שלצערנו פחות. רק שם הבנתי שאני שליח של משהו גדול יותר. לפעמים צריך להתרחק כדי להתקרב".
