לפני כמה ימים הייתי בבית העלמין העתיק של טבריה. ראיתי שם משפט שריגש אותי מאוד, על הקבר של רבי מנחם מנדל מוויטבסק. הוא היה רב ומנהיג יהודי שעלה לארץ עם כ-300 חסידים באחת העליות הראשונות, לפני כ-250 שנה. השלט שהוצב על הקבר סיפר על הניסיונות שלהם להתיישב בארץ, ללמוד, להתפלל, לנטוע ולבנות. היה להם קשה. וכך הוא כתב:
"זה מכאיב ודוקר לסטרא אחרא (כלומר לרוע, לשטן, לצד האפל) כשמתרבה היישוב היהודי בארץ ישראל, גם כשמוסיפים רק אילן אחד או אפילו ענף גפן אחד...".
וואו. זה הולך איתי מאז. כל פעולה חיובית שלנו כאן, אפילו קטנה - היא ממש מלחמה ברוע. כואב לו שאנחנו מצליחים, פורחים, מתקדמים. הוא נלחם בכך שאנחנו מגשימים את התוכנית האלוקית לתיקון כל העולם הזה.
בימים האחרונים התפרסמו המון נתונים אופטימיים על ישראל: מעצמה ביטחונית, הצלחה כלכלית נדירה, ילודה מדהימה, תחבורה, בנייה, עלייה, היי-טק וכמובן תורה ומצוות.
אבל הנתון שהוא אולי המדהים ביותר בעיניי הוא זה שעוסק בשמחה. אנחנו במקום ה-8 בכל העולם במדד האושר, והצעירים בישראל במקום השלישי (רק בשביל ההשוואה, הצעירים בארצות הברית במקום ה-60. גדל שם דור מדוכדך למדיי).
מאז שיצאנו לגלות ומאז שנחרב בית המקדש, לא חיו פה כל כך הרבה יהודים שמחים, מאמינים, פעילים. כל זה קורה למרות הקשיים, ואולי דווקא בגללם, ומתוך תחושת משמעות גדולה.
התקדמנו הרבה מאז שרבי מנחם מנדל מוויטבסק עלה לארץ, והרגיש פיזית שהוא מוסיף בעולם קדושה מול טומאה, ויש לנו עוד עבודה, בעזרת השם.
יום עצמאות שמח. שנגשים במלואן את כל הנבואות.
