השבוע נחשף כי ספר השיאים של גינס מחרים את ישראל. עמותת "מתנת חיים" פנתה לחברת גינס העולמית כדי לרשום שיא של 2,000 תורמי כלייה, וקיבלה תשובה שלילית, בגלל מדיניות החברה כלפי ישראל והמלחמה.
אפשר בהחלט לטעון שזו שבירת שיא גינס של צביעות. אפשר גם להתפעל מעצם ההישג שישראל ביקשה לרשום – לא האיש השמן בעולם, לא האיש עם השפם הארוך בעולם, אלא שיא ערכי של חסד, של סולידריות.
התשובה השלילית, שמשרד החוץ הישראלי כבר פועל לשנות אותה, התקבלה ב"מתנת חיים" ממש עם סיומה של שבת חגיגית. מתברר שמאז תחילת המלחמה קרו שני דברים: לא נערכו שבתות ההוקרה המסורתיות לתורמי כלייה, ומספר התורמים, במפתיע, רק הלך ועלה. אז עכשיו המסורת מתחדשת.
וכיוון שיש מספר שיא של יותר מ-100 תורמים בשנתיים האחרונות, ייערכו עוד שתי שבתות כדי להצליח להכיל את כולם.
הסיפורים מרגשים במיוחד: מפונים מהצפון והדרום שהחליטו לתרום, לוחמים שיצאו מהחזית והתייצבו לתרום כליה, ושלל אנשים שהאירועים עוררו אותם לתת. הדתיים והחרדים תמיד היו רוב גדול בקרב התורמים, כ-99% בחלק מהשנים, אבל כעת יש עלייה גם במגזר החילוני-מסורתי.
אבל מה כל זה אומר לכל אחד מאיתנו? נסו לקחת איתכם ליום הזה את המשפט הבא. המגנט שקיבלו בסוף השבת למזכרת, כלל ציטוט חשוב של הרב ישעיהו הבר ז"ל, מייסד הארגון:
*"לא כל אחד יכול לתרום כלייה, אך כל אחד יכול לתרום משהו: עין טובה, תשומת לב, אוזן קשבת, פרגון, מילה טובה".*
תרומה נעימה.
