אין קיצורי דרך. לא בפרשה, לא בחיים. פרשת השבוע, פרשת חוקת, מתארת את המשך המסע הארוך של עם ישראל במדבר, בדרך לארץ המובטחת. תחנה ועוד תחנה, אתגר ועוד אתגר.
השבוע – מול הזעזוע שלנו מטראמפ וההבנה שהמשטר האיראני לא יושמד לחלוטין בסיבוב הזה – חשבתי שאולי לא סתם זה הסיפור המכונן שלנו: ההליכה בדרך. רוב התורה מתארת את הדרך. את הסבלנות, האמונה, הנחישות. לא את "הגעת ליעד". מתקדמים כל פעם קצת, לא בבום. משתפרים כל הזמן, תוך כדי תנועה.
הסדנה החינוכית של העם היהודי היא של סבלנות, וגם במדבר - בני ישראל לפעמים מפגינים גישה של "הכל או לא כלום". של "כאן ועכשיו":
כשאין מים, הם רוצים לחזור למצרים. כשאין לחם, הם תוהים אם כל זה היה שווה. פעם אחר פעם מופיעה המילה "למה" בתלונות של העם: "וְלָמָה הֲבֵאתֶם.. לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם". מול משבר זמני, הם שוכחים את הסיפור הגדול, את יציאת מצרים, את מתן תורה, את הארץ שמחכה, את הגאולה שמחכה.
והתורה מגלה לנו שזה לא הרעב והצמא, זו הנפש. כך מספרת לנו הפרשה: "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ". הנפש קצרה. הפיתרון, אז והיום – אורך רוח. לקחת נשימה. ללמוד תורה וגם היסטוריה, להתחבר לעבר ולעתיד.
מול מלך כנען בפרשה, ומול טראמפ היום, צריך אמונה ודבקות בהמשך המסע. ולזכור שלא מלך כנען ולא טראמפ מנהלים את העסק, אלא מלך העולם. עוד נגיע.
שבת שלום.
