סשה טרופנוב וספיר כהן נחטפו לפני כשנתיים וחצי לעזה, ואתמול התחתנו והקימו בית בישראל. כדאי לקרוא שוב את המשפט הזה.
כל מילה שנאמרה מתחת לחופה קיבלה פתאום עוד משמעות: "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל", אמר סשה כשענד לספיר את הטבעת. בריאיונות שנתן אחרי ששוחרר, הוא סיפר: "כשנחטפתי, לא היה אכפת לי מהיהדות שלי. הפעם הראשונה בחיי שבה הנחתי תפילין הייתה אחרי שהשתחררתי מהשבי. לא ידעתי שיש אלוקים. זה מדהים. נחטפתי כי אני יהודי, ולא ידעתי מה זה. היום אני יודע".
ואז הוא שבר את הכוס. הרב ברל לזר, הרב הראשי של רוסיה שמלווה את הזוג וגם ערך את החופה, הניח את הכוס על הרצפה והזכיר את הניתוח שסשה עבר ברגל שלו, אחרי שנפצע בשבי. והנה הוא עומד על שתי רגליים, בריא וחזק ומחייך, ומכריז:
"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַים עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי".
רבים דמעו בשלב הזה. כי סשה וספיר נחטפו מניר עוז, אבל הסיפור הוא ירושלים. שניהם יודעים זאת. ספיר סיפרה לי בעבר בריאיון שהחוטפים היו מדברים איתה על יהדות, על עשרת הדברות, על ירושלים, על התורה. ככל שהיא ידעה יותר – זה הפחיד אותם יותר. "אנא יהוד", היא הייתה אומרת להם, "אני יהודייה". אחד המחבלים אמר לה שהוא לא אוהב אותה מפני ששהיא כל הזמן הייתה דואגת ועוזרת לחברים סביבה, ומאירה "אור בתוך החושך של עזה". הוא צדק.
שבע הברכות נשמעו אתמול בחופה. היו שם ילנה טרופנוב אימא של סשה וגם סבתא שלו, אירנה, שתיהן נחטפו לעזה וחזרו. שתיהן הפכו מאז לסמל של אמונה ותקווה וזהות, בפרט בקרב יהודים דוברי רוסית. ומי שהיה חסר במיוחד הוא ויטלי הי"ד, אבא של סשה, שנרצח ב-7.10. ושוב המילים העתיקות אמרו כל כך הרבה, בתפילה שזה מה שילווה מעכשיו את הבית החדש, ואת עם ישראל: "אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה גִּילָה רִינָּה דִּיצָה חֶדְוָה אַהֲבָה וְאַחְוָה".
אמן. מזל טוב.
