רגעים קטנים מאירוע גדול

קשה לסכם אירוע כזה. הנה רק כמה רגעים שמתרוצצים לי כרגע בראש, אחרי סיום הש"ס בארצות הברית הלילה:

• לראות כמאה אלף יהודים ביחד, לא מפגינים, לא בוכים ולא מדברים על אנטישמיות, אלא חוגגים זהות יהודית שמחה. לראות פה גם את אלה שלא סיימו בעצמם ללמוד את כל התלמוד - אבל באים להעצים ולהעריך את מי שכן.
• לראות את הדגש העצום באירוע על הילדים: התורה לא שייכת רק לקשישים אלא אטרקטיבית לדור הבא, שאליו מעבירים את הלפיד.
• לראות אחדות של כיפות סרוגות ושחורות, ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים, שחוגגים עם מקום וכבוד לכל אחד. להגיד איתם תהילים לשלומם של יושבי ארץ ישראל, ולחשוב הפעם גם קצת על יושבי אמריקה.
• לראות איצטדיון שלם רוקד "פתח שערי שמיים לתפילתנו" ולשמוע את המאבטח שואל: "תמיד יש פה משחקי פוטבול, איזה קהל רגוע ושקט אתם, איזו קבוצה אתם אוהדים?".
• להסתכל מסביב ולהיזכר שהם אמריקאים - אומת הנטפליקס והאמזון - שהצליחו לא להתבלבל מכל האמריקה הזו, מכל הסיפוקים המיידים, אלא לבחור בלימוד, בהתמדה ובעמל יומיומי, דף ועוד דף.
• ‏לדבר עם רופא ועורך דין שסיימו את הלימוד, ומספרים איך באמצע יום העבודה יש להם פגישה עם התנאים והאמוראים, פגישה עם הנצח.
• ‏ואז לשמוע את הרב שמואל קמינצקי מסביר שלא צריך לקרוא לחגיגה הזו "סיום הש"ס" אלא "התחלת הש"ס", כי מתחילים מיד מההתחלה.
• להגיד לבסוף "שמע ישראל" עם מאה אלף גברים, נשים וטף, כשלידי יושבת מרליט ברגר, ניצולת שואה עם מספר על היד, מוקפת נכדים, וממלמלת: "אם מישהו היה אומר לי במחנות שאזכה לראות רגע כזה"...