סיפור קטן עם מסר גדול: בחול המועד פסח הלכנו לעיר העתיקה, כמו רבים, רק כדי לראות את הרחבה הריקה של הכותל ולהתפלל מרחוק.
ביציאה, בכיכר שבמרכז הרובע היהודי, ליד בית כנסת "החורבה", ראיתי שמרימים על הכתפיים מישהו וחוגגים לו יום הולדת.
זו נראתה כמו בר-מצווה אמריקאית רועשת, וניסיתי לעקוף את מעגל הרוקדים, אבל שם, גבוה, מונף על הכתפיים, זיהיתי את חוגג יום ההולדת – בר קופרשטיין, החטוף שחזר מעזה.
נזכרתי איך את יום ההולדת 22 ויום ההולדת 23 אמא שלו ג'ולי חגגה בלעדיו, בתפילות, כשהוא עמוק במנהרה בעזה. והנה את יום הולדת 24 היא חוגגת כאן איתו. היו שם חברים ובני משפחה, וכמובן האבא טל שהפך לסמל של התמודדות, והגיע ברכב מיוחד עם כיסא הגלגלים שלו.
ילדי הרובע היהודי הנרגשים הביאו באופן ספונטני כיבוד מהבית לאירוע. רבים ממי שעברו שם עצרו לחבק, להצטלם, לגעת, לברך. אפילו הצטרפו לתמונה הקבוצתית, כאילו הם קשורים. כי הם קשורים. כולם הרגישו שהם נקלעו, על הדרך, למשהו גדול.
וג'ולי אמרה למי שהתאסף סביבה: "זה לא יאומן איפה בר היה בחג החירות הקודם, ואיך הוא חוגג את חג החירות הנוכחי, שהוא גם יום הולדתו העברי. זה כל כך מחזק. שנזכה לראות ככה בעיניים את כל התקוות והתפילות שלנו מתגשמות".
אמן. שבת שלום.
