איך גדל סופר? עמוס עוז שהלך לעולמו ביום שישי בגיל 79, היה אז רק בכיתה ב'. למורה שלו קראו זלדה, המשוררת זלדה. עשרות שנים אחר כך הוא תיאר את הכיתה שלה, כיתה מלאת השראה, שבה החל הסופר להסתכל על העולם קצת אחרת: "אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, הייתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: 'תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור'. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, הייתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי-השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי-העֵרוּת הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ".
ועוד כתב עליה: "פעם אחת, ביום חורף, מצאה להעיר לי ברוך: אם תפסיק לפעמים לדבר, אולי יוכלו הדברים לדבר לפעמים אליך".
