אחד המשפטים המפורסמים ביחס לשבועות הוא אמירה של רב יוסף, בגמרא. הוא אומר: "אלמלא היום הזה – כמה יוסף יש בשוק" (אילולא האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא). כלומר, אלמלא יום מתן תורה, אני, יוסף, הייתי כמו עוד בני אדם רבים שיש בשווקים וברחובות. בזכות התורה – אני לא.
בספר "פסיפס" של הרב עומר הלוי, מצאתי פירוש מקסים למשפט הזה: הרי רב יוסף לא רוצה להעליב את מי שנמצא שם בחוץ, בשוק. זו לא הכוונה. הוא מדבר על עצמו. הוא אומר שאלמלא אותו יום – היו הרבה "יוספים". הרי כולנו לובשים כל הזמן מסכות ודמויות. יש את הדמות של הבית, ושל השוק, ושל העבודה, ושל הפייסבוק. אלמלא אותו יום – אומר רב יוסף – היו הרבה יוספים, הייתי מבולבל, רץ בין פיתויים ועניינים שונים, משחק אותה משהו אחר בכל פעם, לא ממוקד, לא אמיתי. אלמלא אותו יום של מתן תורה היו הרבה גרסאות שלי, כמו זיקית שמתאימה את עצמה בכל פעם לסביבה. לפי הפירוש הזה, מול תרבות השוק ומול הפרעת הריכוז התמידית, התורה אמורה לתת יציבות ומיקוד, ולקשור בין כל מישורי החיים.
חג שמח!
