כעם המתבגר

פרשת השבוע, פרשת "חוקת", חביבה במיוחד על גננות. מופיע בה הסיפור המפורסם על העם הצמא שדורש מים, ועל משה שבמקום לדבר אל הסלע, מכה בו כדי להוציא ממנו מים. מאות אלפי ילדים כבר ישבו בשעת ריכוז, שלובי ידיים, ושמעו מהגננת כמה לא יפה להרביץ וצריך לדבר. זה נכון, אבל בעצם, המסר של הפרשה הוא גם לגננת עצמה: מיד אחרי יציאת מצרים, מתואר מעמד דומה שבו משה דווקא מתבקש להכות בסלע וכך לספק מים לציבור. אבל פרשת השבוע מתרחשת כעבור שנים, ערב הכניסה לארץ. והפעם, כשהעם שוב צמא, משה מתבקש לשנות את התנהגותו, לעלות רמה, ולעבור מהמכה אל הדיבור. פרשנים רבים טוענים שזהו מסר למורים ולמנהיגים באשר הם: צריך להתפתח, להתעלות, ולהבין עם הזמן שכוח אינו הדרך האמיתית להפנמת מסרים. ערב כניסתו לארץ, העם כבר בשל ובוגר. בחינוך בשלב כזה אין טעם בהטלת מרות, אלא רק בדיבורים, בהסכמה, בשכנוע.