היום לפני שנה נפטר הרב שמחה קוק. היום לפני שנה יצאנו ידידיה ואני למסע, בעקבות קרוב-משפחתו היקר, לאסוף סיפורים לספר שאנחנו כותבים עליו. הנה שתי דוגמאות שבהן המשימה הזו כבר השפיעה על חיי:
נתחיל במצב הביטחוני. בשבוע שעבר נהרגה תושבת רחובות מפגיעת רקטה. הרב קוק היה רב העיר במשך כחמישים שנה, וכמה אנשים כתבו לי "הרב קוק היה פשוט בוכה בגלל זה דקות ארוכות". אנחנו ממהרים לתת עצות על המצב הביטחוני, להביע את דעתנו, אבל לאורך השנים, בפיגועים שונים, הרב היה קודם כל פשוט בוכה. הוא היה שומע על פיגוע ומזיל דמעות, כאילו מדובר בקרוב משפחה שלו. למה "כאילו"? הוא הרגיש שכל יהודי הוא באמת קרוב משפחה שלו.
לנקודה השנייה, ידידיה ואני קוראים "מצב ר' שמחה". שמנו לב שבכל ביקור ובכל מפגש עם אנשים, לפני שהיה מלמד, הוא היה פשוט מרומם את הנוכחים, בדיוק במקום שבו הם נמצאים. מראה להם כמה הם נפלאים וחשובים, כמה השליחות שלהם עצומה דווקא כאן ועכשיו. אלה יכלו להיות עולים חדשים באולפן, חיילים, תלמידי ישיבה, מורים, נהגים או עובדי ניקיון. זה לא נעשה בצורה מלאכותית, הוא באמת האמין בזה. הוא באמת נתן כבוד עמוק ואמיתי לכל ברייה, בכל תפקיד. מוזמנים לנסות מדי פעם לחיות בתודעה כזו.
אלה רק שני דברים קטנים, מאישיות ענקית. לזכרו.
