דברים שאמרתי אתמול בכנס "בניין שלם" לנשים, בבנייני האומה:
אחרי הדרמות של ספר בראשית, שמות, ויקרא, במדבר – השבת מתחילים לקרוא את חומש
, האחרון בחמשת חומשי תורה.
לכאורה לא קורה בו כלום. משה רבנו נפרד מאיתנו בנאום ארוך. זה ספר שלם שבו הוא מסכם 40 שנות נדודים במדבר.
אז למה זה חשוב? למה ספר דברים כל כך קריטי, בעיקר לפני שנכנסים לארץ ישראל? כי השאלה בחיים היא לא רק מה קרה, אלא איך אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור.
למשל: איך להתייחס לחטאים ולנפילות? האם אנחנו טועים וחושבים שזה משהו שמגדיר אותנו, או רואים זאת כמשהו זמני, שצריך לקום ממנו ולצמוח. ואיך להתייחס להצלחות, לרגעים של קדושה ורוממות? האם לתת להם בטעות לחלוף, או להשכיל לזכור אותם לתמיד, באמצעות מצוות?
לאורך ספר דברים משה רבנו מכוון אותנו לתשובה הנכונה, מלמד אותנו איך לספר נכון את הסיפור שלנו, נותן לנו רוח להמשך המסע.
אנחנו בתקופת בחירות, וגם בשיא הקיץ. חשוב לשים לב: מה בכלל הסיפור הגדול שלנו, לאן אנחנו הולכים? מי ה"משה רבנו" שלנו, דמויות שהן מעל לכאן ולעכשיו, שמחברות אותנו לעצמנו ולאלוקים?
כמה שאנחנו זקוקים עכשיו לספר דברים – לפרספקטיבה רחבה, לפרשנות של אהבה ואמונה, למילים עתיקות שנותנות כוח ומשמעות.
בשורות טובות.
