לפני כמה ימים נערכה מסיבת ההודיה של הקצין *אלקנה לוי* מגולני, שנפצע לפני שנה בחאן יונס ואיבד את שתי רגליו. אולי אתם זוכרים אותו כ"אלקנה בן אורית", מהתפילות לרפואתו. לאחרונה גם פורסם וידאו ויראלי שלו מהמסיבה, עם הזמר רביד פלוטניק שהגיע לשיר לו. כבר התרגלנו לרגעים חטופים כאלה, קצרים, ויראליים, מרגשים אבל חולפים. אבל אז אחד המשתתפים במסיבת ההודיה הזו הפציר בי להשיג את הנאום המלא של אלקנה. 40 דקות. הנה עיקרי הדברים:
"היום לפני שנה בדיוק, התפוצצתי. היום לפני שנה בדיוק, לא ידעתי כמה טוב יש בעולם הזה", הוא הכריז, כשהוא עומד על שתי פרוטזות, ואז התחיל לפרט את הטוב. "לעולם לא יהיו לי מילים להודות על הטיפול המקסים בסורוקה, מראשון הרופאים ועד אחרון הסניטרים. הייתי אצלכם בתחושה של קייטנת קיץ, עם הצוות הטוב בעולם. כל אדם שם, כל חוויה שם, זכורים לי לטוב. בסורוקה פקחתי את העיניים, והדבר הראשון שראיתי זה ציור ששלחו לי מגן ילדים. ומאותו רגע, אני מחובק. אני בלי רגליים, אבל קשה לי להסביר לכם כמה הלב שלי התרחב. האושר שלי לא תלוי במספר הצעדים שלי".
הקהל מחא כפיים, כמו שיעשה עוד עשרות פעמים בהמשך. היה ברור לכולם שזה מעמד של ריפוי וסגירת מעגל. "כבר בטיפול נמרץ חלמתי על מסיבת ההודיה הזו. תודה שהגעתם", אמר.
הוא לא טשטש את הקושי והכאב. סיפר על חברים שנפלו, על רגעים שחורים. "אני מרגיש שאנשים לא מבינים אותי, ומרגיש שאנשים לא מבינים שהם לא מבינים אותי. איך אפשר להבין מה זה שנגמרה לך הסוללה ברגל או בכיסא גלגלים. איך אפשר להבין שאתה הולך כל כך מכוער, ואז מנסה להתיישב ולא יודע אם תצליח לקום. ואיך אפשר להבין שאתה הולך ברחוב ומרגיש כאילו אתה סלב, אתה של כולם. ואיך אפשר להבין שאתה מרכז החדר עוד לפני שהוצאת מילה מהפה".
הוא ציטט שלושה מורים רוחניים לאורך דבריו. קודם כל, הנביא ישעיהו, שניבא נבואות של נחמה. "ישעיהו מלמד אותנו שאלוקים חושב על כולנו מחשבות של שלום ותקווה. שהוא ינחם אותנו. הוא אומר '*וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה*'. אני מרגיש חסד גדול, ישועה, ועוד הרבה ישועות מחכות לנו".
וגם רבי נחמן מברסלב, שכתב פעמים רבות כמה חשוב לדעת להודות. לזהות את הטוב, "למרכז את הטוב", כפי שאלקנה קרא לזה. לכן הוא עצר ופירט כל תחנה מאז הפציעה ועד לרגע הזה, והודה לכל אחד בדרך. והיו גם תודות מיוחדות: "אני רוצה להודות למי שלא נמצא כאן איתנו היום – הרגליים היקרות שלי. אני רוצה להגיד לכן תודה על 23 שנים של אהבה ומסירות. לא ידעתי כמה עבדתן קשה בזמן הזה. אני מסתובב מאז הפציעה ברחבי הארץ וכל מקום נראה לי מוכר. זה בזכותכן, נשאתן אותי באהבה בכל כך הרבה טיולים וניווטים. ובזכות החלקים שלכן שעוד נותרו בי – אזכה להמשיך להתהלך לפני ה' בארץ החיים".
והמורה השלישי – ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד. אלקנה ציטט הגדרה עמוקה שמופיעה שם בארמית, ואז תרגם לעברית, ותרגם לגוף שלו ממש: "בספר התניא יש משפט שמקופל בו הכול: 'כאב צועק מצד אחד של הלב, והשמחה צועקת מהצד השני של הלב'. ממש ככה זה מרגיש. בכל רגע אני מרגיש שאין לי רגליים, אני מרגיש את זה בכל חלק בגופי, ומצד שני – אני כל כך בטוב. זו אחת התקופות הטובות בחיי. אז זה המתכון שלי, זו העצה גם לאחרים. לדעת לעבור דרך הכאב ולצמוח מתוכו. באמת להרגיש עצב, ובאמת להרגיש שמחה, ולהצליח עם שני ההפכים האלה".
תודה, אלקנה.
