בפרשת השבוע, פרשת שלח לך, 12 מרגלים נשלחים לתור את ארץ ישראל. ההנחיות שלהם ברורות: לראות מה מחכה לעם ישראל בארץ שהשם הבטיח שייכנסו אליה. הם חוזרים ובמקום לענות על השאלות, הם מספרים פרשנות מפחידה ומייאשת שלהם, על כך שהמשימה של אלוקים בלתי אפשרית.
שני מרגלים בלבד, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, לא נסחפו אחרי התחזיות הפסימיות. הם היחידים שנתנו לעם תקווה, שניסו לחבר אותו לאמונה, להבטחה האלוקית. מאיפה היה להם כוח לצאת נגד הכלל? הפרשה שולחת אותנו לשני כיוונים של תפילה: אל העבר ואל העתיד.
אל העבר – בפרשה מסופר שכלב הלך במהלך הביקור בארץ להתפלל בקברי האבות והאימהות שבמערת המכפלה. הוא ביקש שלא יסתכל על כותרות העיתון של אותו היום, ועל מה יכתבו עליו שם, אלא מה יחשבו עליו אברהם אבינו ושרה אימנו. ההיסטוריה - נתנה לו כוח רוחני.
אל העתיד – המרגל השני שהיה במיעוט נקרא הושע. עוד לפני שיצא לדרך, הוסיף משה רבנו לשמו את האות י׳, שמופיעה בשם ה׳, וכך הפך אותו ליהושע, וגם התפלל עליו: *יָהּ (כלומר ה׳) יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים*. יש כוח לתפילה ולברכה כזו של צדיק. החיבור לעבר השפיע על כלב, התפילה של משה על העתיד השפיעה על יהושע.
כשיש חוסר וודאות בהווה, תפילה וחיבור אל העבר והעתיד יכולים לתת לנו פרופורציה וכוחות. שנלמד מיהושע וכלב. בשורות טובות.
