"שלום סיון, אני כותב מניו זילנד הרחוקה. לאחרונה פרסמת סיפור על עיירה יהודית עם עשר משפחות. כל בוקר היה שם מניין, כי כל גבר בכל משפחה הרגיש אחראי לכך שיהיו בתפילה עשרה יהודים בכל בוקר. אבל יום אחד הצטרפה עוד משפחה לקהילה, המשפחה ה-11. ולמחרת בבוקר, לא היה מניין. כולם הרגישו פחות אחריות...
ובכן, סיפור הפוך בדיוק קרה בקהילה שלנו בחג הפסח האחרון: יש לנו קהילה קטנה, וברוך השם בכל שבת אנחנו מתפללים עם מניין. אבל בפסח האחרון, ביום השני של החג, ירד כאן מבול. חששתי שלא יהיה מניין.
ארנולד הוא יהודי בן 101 מהקהילה שלנו. בעוד כמה שבועות נחגוג לו כאן 102. בבוקר החג הוא התעורר, ראה את המבול בחוץ ואמר לאשתו: אני חושש שבגלל מזג האוויר, ובגלל שזה היום השני של החג, לא יהיה מניין בבית הכנסת. וכך הוא יצא ברגל, בגשם, והצטרף אלינו.
הוא הגיע לבית הכנסת וסיפר לי על כך. נדהמתי והתרגשתי. במהלך התפילה הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים. כנראה רבים חששו שבמזג אוויר כזה לא יהיה לנו מניין והרגישו אחריות מיוחדת להגיע דווקא ביום כזה, כדי להשלים...
מאחל לכל אחד להרגיש תמיד שהוא 'העשירי למניין', שהוא חשוב ויקר ומיוחד.
בשורות טובות, נתנאל קסוביץ, רב קהילת אוקלנד, ניו זילנד".
