סיכום העשור שלי

לא תכננתי לפרסם משהו בתוך כל סיכומי העשור, אבל אתמול ראיתי פתאום שלושה מבזקים ברצף. נדמה לי שאיכשהו הם מסכמים היטב את העשור האחרון. "צפו", הכריזה הכותרת הראשונה, "הסרטון של הח"כ מישראל ביתנו". המונח "צפו" לא היה חלק מהלקסיקון שלנו לפני עשור, והיום הפכנו קצת רובוטים של "צפו", מסרטון לסרטון. ובקשר לתוכן – אף חבר כנסת גם לא דיבר ככה לפני עשור. אני לא תמימה, היו תמיד מחלוקות ועלבונות, אבל משהו בשיח שלנו השתחרר, ולרעה. נבחרי ציבור מדברים כאחרוני הטוקבקיסטים שצריך לחסום. מותר לשקר, להסית ולהגיד הכל על כל אדם וכל מגזר, זה אפילו משתלם.
המבזק השני הכריז: "אנגליה מתאבלת על תאומי הריאליטי שהתאבדו יחד". אני לא יודעת מיהם תאומי הריאליטי, אבל אני מניחה שלפני עשור שניהם היו פחות מפורסמים, אבל יותר מאושרים. תרבות של חשיפת-שיא, חשיפת-יתר, גובה מחירים נפשיים כבדים, מהמשתתפים אבל גם מהצופים. גם זה השתנה מ-2010 ועד היום.
המבזק השלישי היה: "סכום העתק שיעלו לנו מערכות הבחירות הרצופות". ישראל מעולם לא הלכה כך לקלפי שלוש פעמים רצופות, בניגוד לרצון של כולנו. זה קורה כי גם משהו בתרבות הפוליטית השתנה. ה"צפו" והריאליטי חדרו גם אליה. הפוליטיקאים מוכנים רק ל"הכול או כלום". מפחדים להתפשר, להודות שהם לא יכולים לבד, להכיר בכך שצריך קואליציה שיש בה גם ניגודים.
כל זה רק מטיל עלינו יותר שיעורי בית – כבני אדם, כיהודים, כהורים, כילדים, כצרכני תקשורת. פחות "צפו" ויותר התבוננות אמיתית. פחות ריאליטי ויותר מציאות. ואם אין ממשלת אחדות, אז לפחות יותר אחדות בינינו. עשור לועזי חדש ומוצלח יותר, בעזרת השם.